18.09.2015
קרדיט צלם: shutterstock חדשות בזירה
לאן נושבת הרוח של פרס הבוקר, האם מישל וולבק מעתיקן, ומסר משמח לנשים כותבות
השבוע התבשרנו על ששת המועמדים הסופיים לפרס המאן-בוקר היוקרתי: "Satin Island" מאת טום מקארתי, "A Brief History of Seven Killings" מאת מרלון ג'יימס, "A Spool of Blue Thread" מאת אן טיילר, "The Year of the Runaways" מאת סאנג'יב סהוטה, "A Little Life" מאת הניה יאנגיהרה, "The Fisherman" מאת צ'יגוזי אוביאומה.

בלי חוק הספרים - הם לא היו כאן

רק שני סופרים בריטיים (מקארתי וסהוטה) הגיעו לשלב המכובד הזה, בעוד שבעבר הזוכה בתחרות היה חייב להיות סופר בעל לאום בריטי. זאת עד לשנת 2013, שבה, כזכור, שונו החוקים - ומאז כל ספר שנכתב במקור בשפה האנגלית ופורסם בבריטניה יכול להתמודד על הפרס הנחשק.

מפתיעה לא פחות היא היעדרותו של הסופר אנדרו או'האגן, שהיה מועמד רציני לפרס. אבל ההפתעה הגדולה היא ששתי סופרות מרכזיות נכשלו להאפיל לרשימה הנכספת: מרלין רובינסון ואן אנרייט (שזכתה בעבר ב"בוקר") לא עלו לרשימה הקצרה. כמו כן נמצאים ברשימה הקצרה סופרים מג'מייקה (ג'יימס) ומניגריה (אוביאומה). האם זה אומר שה"בוקר" מבקש לקדם דווקא סופרים לא מוכרים ומלאומים שונים? יו"ר חבר השופטים אמנם טען שהשנה הם לא חיפשו אחר גיוון, אבל "שמחו לגלות שמצאו אותו".

כמו כן, הוא ציין שהספרים שנבחרו הם די עגומים מבחינת תוכנם, אך השאירו אצל השופטים חותם של ממש. ב-13 באוקטובר נדע מי יצטרף לסופרים איאן מקיואן, סלמן רושדי ומרגרט אטווד, ויזכה גם כן בפרס היוקרתי.

מה שבטוח הזוכה בפרס המאן-בוקר ככל הנראה יימלט מהגזרה הבאה: יותר ממחצית הסופרים האמריקניים נמצאים מתחת לקו העוני מבחינת ההכנסות שלהם, כפי שדווח בסקר שפורסם לאחרונה. גילדת הסופרים האמריקניים בדקה ומצאה, שבשנת 2014 ההכנסה החציונית הממוצעת מכתיבה עבור סופר אמריקני היא 8000 דולר, ירידה של כ-24 אחוזים מדיווחי השנים הקודמות. ההכנסה עבור סופרים "במשרה מלאה" ירדה אף היא לכ-17 אלף דולר, במקום 25 אלף דולר כבעבר. אולי כדאי שיבדקו את המצב גם אצלנו?

ואם כל השערוריות האחרונות הקשורות בשמו של מישל וולבק לא הספיקו לנו: כעת עולם הספרות בצרפת נמצא בסערה סביב חשדות לגניבה ספרותית. הסופר פטריס טריגאנו, מחבר רומן בשם "האוזן של לקאן", טוען כי וולבק ברומן האחרון שלו, "כניעה" העתיק מיצירתו שלו עשרות סצנות, תיאורים, דיאלוגים ואף דמויות. ספרו של טריגאנו התפרסם אחרי זה של וולבק, אך נכתב בשנת 2013.

האם באמת וולבק צריך להעתיק כדי ליצור? הסופר הצרפתי השערורייתי טרם הגיב לדברים, אך ברשת נמצאו למעלה מ-40 השוואות מאשימות בין הספרים - וכולן נגדו. ועוד עניין מפליל: וולבק הוא הלקטור הראשי בהוצאת "פלמיריון", שדחתה את ספרו של טריגאנו. נמשיך לעקוב.
...
מועדון קריאה
ראיון עם שלי אוריה
מה בקומיקס
לקרוא, לכפר, לאייר
המלצת קומיקס לכבוד הכיפורים: וויל אייזנר, שעל שמו קרוי הפרס החשוב ביותר בתעשייה, עסק בסיפוריו בנושאי יהדות ובחייהם של מהגרים יהודים בניו-יורק. הטובים שבהם מאוגדים בספר A Contract with God, ששואב את שמו מסיפור על יהודי חסידי שמתחייב לחיות חיים של מצוות, עד שאסון מטלטל את חייו, וגורם לו להטיל ספק. (יוני זאבו).
קרדיט צלם: מתוך סובב עולם
לשתות עם הארי פוטר
אם אתם נמצאים בטורונטו ומתחשק לכם לשתות איזה שיקוי טוב, קפצו ל The Lockhart, בר שכונתי תמים למראה, שהוא חגיגה גדולה לאוהבי "הארי פוטר". הבעלים מימש את הערצתו לסדרת הספרים של ג'יי. קיי רולינג, ושילב בבר אלמנטים עיצוביים הקשורים לספרים, ואף הכניס לתפריט מיני מנות ומשקאות ברוח של פוטר. מי בא לבירצפת?
 
קרדיט צלם: אלון סיגוי עוד מילה אחת
"תוחלת החיים של האהבה"/ קטע מספרו של ינץ לוי
"מהו המופלא מכול?" שאל היאקְשה. "יום־יום בריות אינספור עוברות אל מעונו של אל המוות, ואילו הנותרים חיים כמי שיחיו לנצח. מה אפוא מופלא מכך?" ענה המלך יוּדישְטירָה. (מתוך מהַאבְּהָרָטָה)

הספרים הכי מומלצים של השנה החולפת


בתור התחלה בתור התחלה, לפני כל מה שיבוא אחרי מה שכתוב בהתחלה, יש לי כמה דברים שחשוב לי לכתוב. מה שנקרא הבהרות: דבר ראשון, כל מה שכתוב כאן אמת. מה זאת אומרת? זה פשוט קרה. זה מה שזה, ולא מעניינת אותי כל ההתפלספות סביב מה אמת ומה לא, ואם זיכרונות זה פיקציה או לא ואם סיפורים הם המצאה או לא. מה שמסופר כאן קשור לחיים שלי, כלומר זה קרה וזה קורה, כלומר עצם הכתיבה זה חלק ממה שקרה וממה שקורה.

ומאחר שכל מה שכתוב כאן הוא מהחיים, אז אני אומר כבר עכשיו: אני מתכוון לנקוט צד, והצד שאני הולך לנקוט מצדד בחיים. אני בעדם. ומרגע שאמרתי את זה, אני יודע שאני בעד סבל וכאב, אלימות, רצח, אונס, שקרנות ונוכלות, העמדת פנים, משאלות לב, המְתנה, ציפייה, אכזבה, אי־הבנות וכיוצא באלה כל הדברים שאנחנו מנכּים בכל פעם שאנחנו עושים חשבון ובוחרים להוסיף לחיות. ייתכן שחלק מכם תוהים, "ומה עם היופי והחן וההדר והקדושה?" וגם אני אומר לעצמי, "מיכאל, מה איתם באמת? הם לא חלק מהחיים?" אז בסדר, כן, הם חלק מהחיים ובגלל זה הסיפור כאן גם בצד שלהם. אין בעיה.

היכנסו: רונית מטלון על המחזה החדש

אבל למה בעצם רציתם שאני אגיד גם את זה? למה אני בעצמי רציתי להגיד שאני גם בעד היופי והחן וההדר והקדושה? כי שנינו (אתם ואני) רוצים, עוד לפני שהספר נפתח, שהוא לא יהיה מייאש, אלא שתהיה בו תקווה. אבל מהי תקווה? תקווה היא ייאוש מטוגן. מי צריך תקווה כשאין ייאוש? מי צריך תקווה כשהכול בסדר? מי בכלל היה מעלה על הדעת לקוות אם היה מובטח לנו שהכול טוב ויישאר טוב?

אם רציתם - וגם אני רציתי - תקווה בספר כבר עכשיו, עוד לפני שבכלל הגעתי לסיפור עצמו - מה זה אומר? זה אומר שאתם מיואשים. שלפחות דבר אחד אתם יודעים - מה זה ייאוש. מהם ההמתנה והייחול, התקווה שמבצבצת לה כל הזמן בחיים שלנו ומזכירה לנו שמתחת לכל העניינים, כל החיוכים, כל העבודה, ההליכה, השיחות, התכנונים, הכוונות, הארוחות, המפגשים, ההמצאות והפרֵדות - מתחת לכולם יש ייאוש שיודע שהעתיד לאו דווקא מזהיר כל כך.

אני לא מתכוון לטגן כאן שום ייאוש לתקווה. מרור יהיה מרור. טיגון בשמן עמוק לא יציל מרור ממרירותו. הייאוש יהיה ייאוש ומצב הרוח הטוב יהיה טוב מאוד. אין בעיה. הלאה. ייתכן שחלק מכם גם חשבו, "טוב, אם הספר הזה מצדד בחיים, אז בטח הוא מתנגד למוות." ממש לא. המוות הוא הדבר האחרון שיעסיק אותי.

"איך כל זה מתיישב עם זה שאתה הולך לכתוב על המוות של לביא?" זה מה ששאל אותי אחי גלעד, כשאמרתי לו את הדברים האלה. אז דבר ראשון - כן, אני הולך לספר מה קרה לפני, אחרי ובמהלך המוות של אחינו לביא. אבל זה מוות מאוד ספציפי. זה לא המוות, כלומר המוות לעומת החיים; הסוף, ההפסקה אחרי שמוסיפים להם את ה"א היידוע. אלא שזה מוות ספציפי שקרה בחיים, והוא יסופר מהצד של החיים. והוא לא יהיה סוף או הפסקה. בכלל לא. עד כאן על אמת, תקווה, ייאוש, חיים והחיים, מוות והמוות.
...
קרדיט צלם: shutterstock שיר לשישי
"תפילה"/ מאת ארז ביטון
תָּבוֹא תְּפִלָּה
בָּאֲפֵלָה
לְנֶפֶש שְׁפָלָה
יָבוֹא צֹהַר
בַּשַּׁעַר הַנָּעוּל
יַקִישׁ
בַּדֶּלֶת הַכְּפוּלָה
מתוך "בית הפסנתרים", הוצאת "הקיבוץ המאוחד"
קרדיט צלם: shutterstock בסט סלרי
נער שוליים
עשו לעצמכם טובה גדולה ואל תתנו ל"אישוליים", ספרו של אלי שמואלי (הוצאת "פרדס"), לחמוק מכם. הוא ראה אור בהוצאה קטנה, ודי בכך כדי למנוע ממנו לטפס ממנו לטבלאות רבי המכר.

זהו סיפור קלאסי של אנטי גיבור, אשר נע ונד באוטובוסים עמוסים ודחוסים, במדרכות שבורות וברחובות לוהטים, בחיפוש אחר הדבר הבסיסי ביותר - אהבה.

זה לא סיפור על גיבור גדול מהחיים, כמו שרבים מהלהיטים הספרותיים מספקים לנו. גם לא רומן סנטימנטלי על מציאת "האחת" או "האחד". אלא רומן נוגע ללב על הדרך הייחודית שבה מנסה איש אחד לגבור על קשיי החיים. וזהו הבסט-סלרי שלנו.
...