20.11.2015
קרדיט צלם: AFP חדשות בזירה
מי חיבר את יומניה של אנה פרנק, אתגר קרת כובש את אמזון ואיפה המיעוטים בספרות הילדים
אנה פרנק עומדת במרכז שערורייה. הקרן השוויצרית שמחזיקה בזכויות ל"יומנה של אנה פרנק" פנתה לבית המשפט בדרישה שאביה של אנה, אוטו, יוכר לא רק כעורך הספר אלא כמחבר שותף בו. הסיבה לכך היא שב-1 בינואר 2016, יפוגו במרבית מדינות אירופה הזכויות לספר והוא יהפוך להיות נחלת הכלל. אם תאושר דרישתה של הקרן משמעות הדבר שהזכויות יפוגו ב-2050. המהלך עורר זעם רב על הקרן, ויש שטענו כי בעשותה כך, היא למעשה מודה שהוליכה שולל את העולם כולו במשך כל השנים שעברו לגבי האותנטיות של מחברת היומן, שהפך לאחד הספרים הנמכרים ביותר אי פעם.

ברכות לסופרת צ'ימננדה נגוזי אדיצ'ה שנבחרה לסופרת הטובה ביותר מבין זוכות פרס "בייליס" (לשעבר, פרס אורנג'). ספרה "חצי שמש צהובה" זכה בתואר הספר הטוב ביותר, וגבר על ספרים של זיידי סמית, מרלין רובינסון ואלי סמית. וברכות גם לעורך והמו"ל אוריאל קון, שמשיק הוצאת ספרים חדשה בשם "תשע נשמות", לאחר שגם שותפתו לשעבר בהוצאת "זיקית", שירה חפר, הודיעה על פתיחת הוצאת ספרים. ההוצאה של קון תפעל במודל זהה לזה של "זיקית". שני הספרים הראשונים יראו אור לקראת סוף נובמבר.

אחרי "ניסים ונפלאות" של לאה גולדברג שראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת, מגיע לחנויות ספר אהוב נוסף של סופר מרכזי, בלבוש ויזואלי חדש שעליו אחראי המאייר מישל קישקה. מדובר בספרו הראשון של דויד גרוסמן, "דו-קרב", שזכה בפרס זאב לספרות ילדים. ועל כך מספרת יונה טפר, מהוצאת הקיבוץ המאוחד: "הוצאת קלאסיקה של ספרות עברית לילדים ולנוער בלבוש עכשווי ומעודכן, היא חלק מתפיסת שימור התרבות של הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, ואנחנו פועלים במגמה זו כבר מספר שנים, עוד לפני כניסת חוק הספרים לתוקפו".

על הנסים, על הנפלאות ועל דודה של שום איש

והשבוע נרשמה גם עוד הצלחה של אתגר קרת מחוץ לישראל. ספרו של הסופר האהוב, The Seven Good Years, שלא ראה אור בעברית, נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים ביותר לשנת 2015 של "אמזון".

חשבתם פעם איזה ייצוג חסר בספרות הילדים המקומית? האם יש צבעים שנעדרים מהאיורים? דמויות המייצגות מגזרים שלא זוכים לביטוי? התשובה היא כן, ועל הסיבות מדוע דנו הסופרת רונית חכם, המאיירים ליאורה גרוסמן ומנחם הלברשטט ונטע שפירא, סמנכ"לית קרן גרינספן (מפעילת "ספריית פיג'מה") ברב-שיח ייחודי שהתקיים אתמול (ה') ביפו.

גרוסמן, מיוזמות האירוע, מספרת: "שמתי לב לכמות גדולה מאוד של נושאים שאנחנו לא מכניסים לספרות ילדים ישראלית חילונית. החל מייצוגים אתניים וחברתיים - נניח, איפה הערבים? הדתיים? האתיופים - וכלה בייצוגים של מקומות בארץ. יש לנו נטייה, למשל, לגלח כפרים ערביים מהנוף. הייתכן שאנחנו כל כך אסקפיסטיים ובינלאומיים, שאנחנו מוותרים על כל ייצוג מקומי בספרים שלנו?"

לקרוא מול המראה: שלי גרוס ממליצה
...
מועדון קריאה
קרדיט צלם: אסף מגל
רועי חסן על שירה ועל החיים
מה בקומיקס
תא טרור בקומיקס
בזמן שצרפת עדיין נרעדת ממאורעות הטרור, האמן אלסנדרו פאלומבו רתם שניים מגיבורי הקומיקס הפופולריים ביותר, אסטריקס ואובליקס, להעלאת המורל הלאומי. מדובר על צמד לוחמים גאלים ששמרו על הכפר שלהם מפני האימפריה הרומאית, וכעת מתמודדים - בסדרת ציורים - עם האיום של דאע"ש על חייהם בדרכים משעשעות. (יוני זאבו).
קרדיט צלם: מריה קארי סובב עולם
מריה קארי מספרת לילדים
שתי זמרות בינלאומיות הגיעו השבוע לכותרות דווקא בענייני ספרות. שיר הכריסטמס המצליח ביותר בכל הזמנים, "All I want for Christmas is you" שנכתב ובוצע על ידי הזמרת מריה קארי, רואה אור לכבוד החג הקרב כספר ילדים. הטקסט נשאר אותו דבר, ואילו האיורים החליפו את דמות הגבר הנכסף כ"מתנת החג" בכלבלב שילדה קטנה רוצה יותר מכל דבר. במקביל, הזמרת טיילור סוויפט תרמה דרך קרן של הוצאת "סכולסטיק" 25 אלף ספרים ל-25 בתי ספר בניו יורק על מנת לעודד קריאה והזדמנות שווה בקרב אוכלוסיות מרקע סוציואקונומי נמוך.
קרדיט צלם: דור מלכה עוד מילה אחת
קטע מתוך "המחסל"/ מאת חגי ליניק
בשנייה הראשונה הציפה אותי תחושת התעלות. בשיאה נגעה בעומק הלב, ולפתע התפוגגה, נטשה, החליקה פרוקה ומאושרת אל המרחב, שבה הביתה, השאירה אותי ריק. ההוא שכב שם על הקרקע, כמאה מטר ממני, מת. אני הרגתי אותו. התרוממתי ולחצתי את היד שנשלחה לעֶברי. הבחור טפח בחיבה על הכתף שלי. הוא היה מספר שתיים שלי, אני לא זוכר את שמו. תפקידו היה לסחוב את הציוד ולהביט לצדדים.

הוא עמד לידי שמן וקירֵח והיה מרוצה מאוד. חייך מאוזן לאוזן. האחר, שישב לא רחוק מאיתנו, כירסם גבעול יבש והתנהג כאילו כל העניין לא נוגע לו. כאילו השפה שאני והשמן מדברים בה כלל לא מוכרת לו. מספר שתיים הניח בתא המטען שקית זבל שחורה, מלאה פסולת ושיירים שצברנו בזמן ההמתנה: שתי שקיות צואה בצבע כחול אטום, נייר טואלט, עטיפות של סוכריות־דבש, קליפת בננה, ליבה של תפוח־עץ, פחיות שימורים ריקות, צלחות חד־פעמיות, שני בקבוקי מים מינרליים ריקים, בקבוק של ליטר מלא שתן, גפרורים שרופים, בדלי סיגריות, חפיסת מרלבורו ריקה, נייר כסף, תרמיל נחושת בודד. נסענו.

השמן נהג, הוא הדליק את הרדיו ואמר אגב צחוק, בוא נראה כמה זמן ייקח להם להכניס את הידיעה לחדשות. רוב הדרך נסענו בירידה, והדרך התפתלה. האחר, עם הגבעול בפה, סובב את הכפתור והחליף תחנה, או אולי היה שם טייפּ. אני זוכר שהאבות והאימהות שרו בהרמוניה קולית מַאנדֵיי מַאנדֵיי. באחד העיקולים ביקשתי ממספר שתיים לעצור בשולי הדרך. הוא סירב בנימוס. לאחר הירי נלקחת ממני באופן אוטומטי הסמכות ועוברת אליהם. תפקידם לקרר אותי ובסוף היום להפקיד אותי בידיים בטוחות עד שאחזור לעצמי, לשגרה, ליומיום. עכשיו אני נזכר: השמן, מספר שתיים, התוודה בפני שבמבט ראשון לא הבין איך הגעתי לפה. מה יש בי שכל־כך דיבר אל המחליטים, איך עברתי את כל המַסְנְנִים ומבדקי הקבלה.

הוא, למשל, נכשל במבחן האחרון, המסכם, מבחן אלף השאלות, לכן הוא רק מספר שתיים. לא הייתי צריך לעשות את הלא־שחור־לא־לבן הזה, את המעשה שעשיתי יותר מפעם אחת. ובאחד מאותם נפנופֵי מחשבות הנה והנה, שהתמסרתי להם, הגעתי למסקנה שהצד של אמא שלי חיסל לי את החיים. זו היתה מחשבה מתבקשת, ממילא היו היחסים שלנו לא־מי־יודע־מה. אם לא הייתי מגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמי, הם בוודאי היו מכוונים אותי אליה. אני מדבר עכשיו על 'הם' אחרים לגמרי, לא על השמן ועל האחר עם הגבעול בפה. מדובר באנשי שיחה, פטפטנים שמנסים להזדחל אל תוך הנפש שלי.

אני אחד, הם שלושה, אנחנו משוחחים. התחושה שהקדמתי אותם בצעד גרמה לי עונג. אני תמה איך לא חשבתי על כך קודם לכן, זאת־אומרת עוד לפני שעשיתי משהו, עוד לפני שבכלל היה אפשר לבקש ממני לעשות משהו. אילו היתה המחשבה הזאת צצה מוקדם יותר, אילו היתה עולה בדעתי כשעוד היתה יכולה להועיל, לתרום משהו לעתיד שלי, כשעוד היה אפשר לתרגם אותה לְמעשה, או ליתר דיוק להימנעות ממעשה - אולי הייתי יודע איך להגן על עצמי מפני כל־מיני פיתויים, שגרמו לי לדחוף ולחדד את עצמי לַשְׁפִּיץ, להיות מי שהמעשה שלו מתורגם לכותרת, כותבים עליו בעיתון.

על־כל־פנים, עכשיו מאוחר להתחרט, אם כי המצב לא אבוד. גם עם הפסד אפשר ללכת למכולת. מאחר שהקדמתי אותם בצעד, הם אינם מסכימים אתי. הם חושבים שהטלת האשמה על הצד של אמא היא תובנה שטחית שלא תקדם אותנו לשום מקום. קל להאשים את אמא, שבדרך־כלל מסוגלת לספוג הכל, העיקר שיהיה שֶׁקט. אולי הם צודקים. אני משתדל לא להתווכח איתם, אני מביע הסכמה או שותק. יש לי פריבילגיות בארץ הזאת, רכשתי אותן בזכות, הם חייבים לי ואינם מתכחשים לכך. הם מנסים להבין אותי. עובדה, כשאני מדבר, הם אינם קוטעים אותי.
...
שיר לשישי
שיר מאת נורית זרחי
הַפְּרָחִים הָלְכוּ וְדִבְּרוּ והְָאַרְמון הִתְהַפֵּךְ בתְּוך הַמַּים. הַמַּלְאָכִים, אִם יֶשְׁנָם, קִנְּחוּ אֶת הַטְּרוֹמְבּוֹנִים שֶׁלָּהֶם מִלַּחְלוּחִית הָעֲנָנִים וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, אוּלַי זֶה לֹא נוֹרָא לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת, כִּי אִם מְקָרְבִים אֶת הַפָּנִים לַמּוּזִיקָה אֶפְשָׁר אוּלַי לְהִכָּנֵס לְשָׁם דֶּרֶךְ הַמֵּצַח.
מתוך "אררט", הוצאת "הקיבוץ המאוחד"
קרדיט צלם: shutterstock בסט סלרי
מומי השפר של פריז
על רקע פיגועי הטרור בפריז, ובניגוד גמור להן: השבוע צד את עינינו ספר הגות של פרנוסאה דה לה-רושפוקו, בן המאה ה-17, ומראשוני מחשבת הנאורות הצרפתית. מדובר בתרגום מלא ראשון של ד"ר יוסי אסודרי לכתבים נבחרים של דה לה-רושפוקו (הוצאת הקיבוץ המאוחד והמפעל לתרגום ספרות מופת).

בדרך כלל, כדי להיכנס לטבלת רבי המכר של ספרי העיון צריך לכתוב ספר על המוסד או על יחידה צבאית, או פשוט לעשות מחדש היסטוריה כמו יובל נח הררי. רחוק מאוד מטבלת המכירות, נמצא הספר הזה, שהקריאה שבו מרתקת גם מאות שנים לאחר שנכתב, בזכות הגיגים פילוסופיים נגישים מאוד ומעוררי מחשבה, שעוסקים בנפש האדם והתנהגויותיו, בסגולותיה של התבונה ובבחינת מערכות יחסים ודפוסים חברתיים-אנושיים. כך למשל הוא כותב בתמציתיות: "לולא היו לנו מומים, לא היינו נהנים כל כך להבחין בהם אצל אחרים". ובכן. 
...