04.12.2015
קרדיט צלם: אלעד גרשגורן חדשות בזירה
נפרדים מסופר, מחבר
אנשי רוח ותרבות רבים ספדו לאמיר גוטפרוינד בשבוע האחרון, ולא יהיה מוגזם לומר שמזמן לא נתקבל כאן קונצנזוס ברור כל כך לגבי השפעתו של סופר על ציבור קוראיו וחבריו. דוגמה לכך הוא ההספד שכתבה הסופרת יהודית קציר ב"ידיעות אחרונות" שפורסם למחרת מותו: "מאוד אהבתי את אמיר, את האישיות הצנועה שלו, את זה שלא עשה מעצמו עניין. גם כשהוא חלה, הוא לא התמסכן, אמר שהוא מתמודד באומץ. הקול שלו, גם כאדם וגם כסופר, כל כך הומני, כל כך שפוי, אנושי, אמפתי".

המו"לית והסופרת יעל שכנאי, שגרה תקופה מסוימת בשכנות לגוטפרוינד, כתבה באתר וואלה: "מי שקרא אותו והכיר אותו, ספרותית או אישית, ידע שאמיר הצטיין אמנם בכל - כולל באירוניה - אבל תכונתו הבולטת של האיש הזה היתה בכלל החמלה. אמיר גוטפרוינד שלי", הוסיפה, "היה דמות ומודל לחיקוי ולהתבוננות בסופר".

סופרים רבים הביעו את ההלם שבבשורה, וסיפרו על כך ל-ynet: "העצב גדול מאוד", סיפרה הסופרת אסתי ג. חיים. "זה אובדן גדול. הוא היה בעל חום אנושי והומור, שחציו אירוניים, והוא נבע מאהבת האדם. חשבתי שכל הדברים האלה ינצחו את המחלה הארורה הזו, דברים שהם כל כך משמעותיים אצלו". את הקושי בקבלת מותו הביעה הסופרת שפרה הורן בדף הפייסבוק שלה: "אמיר, לא מסוגלת לכתוב עליך בלשון עבר", כתבה. "עבורי תמיד תישאר חייכן, נדיב, אופטימי, אהוב, סופר מוכשר. תחסר לנו כל כך ונתנחם בספריך שעל המדף".

עורכת ספרות המקור של "כנרת זמורה-ביתן", נעה מנהיים, סיפרה על העבודה איתו בעיתון הארץ: "הוא היה אדם מפרגן ומעודד, מצחיק מאוד. יש אנשים שתופסים את הכתיבה שלו ככבדת ראש והם מחמיצים פן חשוב, הפן המשתעשע שלו. זה היה ככה גם לקראת סופו". דב אלפון, לשעבר עורך ההוצאה, ספד לגוטפרוינד: "הוא היה מהאנשים המוכשרים, המצחיקים והנדיבים ביותר שעבדתי איתם. הוא נפטר בגיל צעיר להחריד, אבל ספרו 'שואה שלנו' ימשיך להדהד בקאנון הישראלי לנצח".

כמו כן לא מעט סופרים נזכרו בחוויות ממפגשים שלהם עם גוטפרוינד. אחת מהן היא הסופרת נעה ידלין, שהשתתפה לצדו באירוע ספרותי. "הוא היה נטול כל פוזה, חביב ונדיב והתייחס לכל העניין בהומור ובהומור עצמי". עוד הוסיפה כי הוא ציין בשמחה את זכייתו בפרס ספיר, דבר שסופרים לא נוטים כל כך להתהדר בו. "היה לו ממש כיף לזכות בפרס כי זה זרקור כזה שמאירים אותך באמצעותו לזמן מה".
...
מועדון קריאה
קרדיט צלם: טל שחר
צפו: אמיר גוטפרוינד קורא מתוך ספרו
קרדיט צלם: עטיפת הקומיקס מה בקומיקס
אם לא נקום יותר מחר
מה היה היום הכי חשוב בחיים שלכם? שאלות מהסוג הזה מעלים האחים גבריאל בה ופביו מון בסדרת הקומיקס זוכת הפרסים שכתבו: DAYTRIPPER. כל פרק בסדרה עוקב אחרי יום בחייו של הגיבור בראס דה אולבייס, שמסתיים באותה הצורה: במותו. מכאן שהקומיקס מעלה את השאלה מה הופך כל יום בחיינו לחשוב, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להשיג את זה. (יוני זאבו)
קרדיט צלם: shutterstock סובב עולם
אחוזות החוף, מבוכי המטרו
דברה האריס, מנהלת סוכנות ספרותית לתרגומים, נזכרת בנסיעה משותפת שלה ושל אמיר גוטפרוינד ל"סלון דה ליוורה" בפריז לפני מספר שנים. "אמיר ידע למצוא את הדרך בכל מקום שבו היה, ותמיד עשה זאת בצניעות", היא מספרת. "כשהלכנו לאיבוד במטרו, דווקא הוא - שזה היה לו הביקור הראשון בפריז - לקח פיקוד והוביל את כולנו ". האריס מוסיפה כי המפגש שלו עם הקהל הצרפתי היה יוצא דופן. "כולם מאוד רציניים במפגשים הללו, ואמיר הצליח לאסוף את הקהל ולרתק אותו דרך ההומור והקסם שלו".
קרדיט צלם: טל שחר עוד מילה אחת
אמיר גוטפרוינד: שישה ספרים וגעגוע
בשונה מסופרים רבים, אמיר גוטפרוינד התחיל את הקריירה הספרותית שלו כשהוא מתקרב לשנתו הארבעים. ואיזו פתיחה זו היתה. רומן הביכורים שלו, "שואה שלנו", שזכה בשנת 2001 בפרס בוכמן מטעם "יד ושם" - ארגון שבו ישמש בהמשך כחבר - הציב אותו מיד בשורה הראשונה של הסופרים הישראליים החדשים, עורר עניין רב וזכה להצלחה מסחרית, כל זה בזמן שעדיין שירת בצבא קבע בחיל האוויר, ממנו יפרוש בגיל 42, לאחר שפרסם שלושה ספרים (כולם, וגם אלו שפורסמו לאחר מכן, ראו אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן).

חברים נפרדים מאמיר גוטפרוינד

"שואה שלנו", שגוטפרוינד יספר מאוחר יותר כי הוא מבוסס על חוויות ילדותו בקריית חיים, מגולל את סיפורם של אמיר ואפי, ילדים להורים ניצולי שואה, המתוודעים אט-אט לזוועות המלחמה, ולמרכזיות של הטראומה בשכונה שבה הם חיים.

כבר בספרו הראשון בא לידי ביטוי אחד האלמנטים המרכזיים ביצירתו הספרותית של גוטפרוינד: ההומור. רכיב מפתיע ולא קונוונציונאלי כשמדובר בסיפור העוסק בשואה. בראיון שערכה עמו רונית רוקאס ל"הארץ", הוא סיפר: "לא תכננתי מראש לכתוב על השואה בהומור. אבל בדיעבד יש לו תפקיד. הוא מאפשר לשמוע את הדברים הנוראיים ביותר". באותו ראיון סיפר שגם לא תכנן לכתוב ספר, אלא שהחליט לתעד את קורות משפחתו ובילה זמן רב במחקר ב"יד ושם".

"בשלב מסוים התחלתי לכתוב במחברת שלי תגובות רגשיות למה שקראתי. פשוט לא יכולתי להכיל". התוצאה, רומן מסעיר ומרגש, שזכה לשבחי הביקורת, וגם לעידוד מסופרים כדויד גרוסמן ומאיר שלו, מה שהוביל להתעניינות בספר בגרמניה – מדינה אחת מיני רבות שללשונותיה תורגמו ספריו לאורך השנים.

הצלחה של ספר ביכורים אינה מבטיחה המשך פרסום רציף, אבל במקרה של גוטפרוינד הספרים המשיכו להיכתב ולראות אור, וגם להצליח מאוד. במשך 15 שנים הוא פרסם, כאמור, שישה ספרים, והשביעי עתיד לראות אור בתחילת 2016, אך גוטפרוינד כבר לא יזכה לראותו. העלילות בקובץ "אחוזות החוף" שכתב נעו מתל אביב לאחוזות כפריות בצרפת, מטיפוסים פשוטים לדמויות מלאות פאתוס, וכל זה נכתב בשפה רוויית אירוניה וסוחפת, שהעבירה היטב את הטירוף שבעלילות הסיפורים לצד העיסוק בזוטות החיים.

ספרו השלישי, "העולם קצת אחר כך", מגולל את סיפוריהם של דמויות רבות, הנטועות - לעתים בעל כורחן - בחיי המדינה, היישוב והציונות משנות ה-20 עד שנות ה-80, אך הן מתפקדות מסיבות שונות כמעין דמויות רפאים בהווי המדיני-חברתי הטעון של המאה שעברה. גוטפרוינד האדיר ברומן זה את האינדיבידואל, תוך שהוא בוחן בווירטואוזיות לשונית את קורות האנשים שנשמטו מהנרטיב הממלכתי.

בראיון למרב יודילוביץ' ב-ynet לרגל צאת הספר, סיפר: "המילה לרגש נשמעת שחוקה ודפוקה, ובכל זאת אני כותב בכדי לרגש אנשים. אני רוצה לגרום לקורא להיכנס לספר שלי ולצאת ממנו אדם שונה. ב'העולם, קצת אחר כך' הייתי רוצה לגרום לאנשים לחוש את כאבם של כל אותם אלה שעל גבם נבנתה הציונות, כמו הוריי והחברים שלהם. אם זה יצליח, אני את שלי עשיתי".


 
...
קרדיט צלם: shutterstock שיר לשישי
חִיל וּרְעדה/ מאת נדב ליניאל
וְלֹא נֶאֱמַר דָּבָר
וְלֹא נִכְתַּב
עַל הָרְאִי שֶׁנִּפְרַשׂ תַּחַת רַגְלֵינוּ
בִּשְׁלשֶׁת יְמֵי הַשְּׁתִיקָה
כְּכָל שֶׁקָּרַבְנוּ אֶל הַמָּקוֹם
רָחַקְנוּ מֵהַבַּיִת
וּכְשֶׁהִגַּעְנוּ אֶל
פִּסְגַּת הָהָר
הָיִינוּ
בְּתַחְתִּית הָעֵמֶק
 
מתוך "תקרת האדמה", הוצאת "קשב" לשירה
קרדיט צלם: shutterstock בסט סלרי
רב המכר הבא של גוטפרוינד
אמיר גוטפרוינד היה חלק מנבחרת מצומצמת של סופרי האיי-ליסט בישראל, שכמעט כל ספר חדש שלהם נכנס מיד לרשימות רבי המכר. ספרו הבא, "הר האושר", שעתיד לראות אור בפברואר 2016 בהוצאת כנרת-זמורה ביתן, יהיה בגדר קריאת חובה. את הספר כתב גוטפרוינד בזמן שידע שזמנו קצוב, ואף הספיק להיות מעורב במהלכים השיווקיים שלו ובחזות העטיפה.

למרות הנסיבות המורכבות שליוו את כתיבתו, מדובר בספר אופטימי שמתאר את הנכונות של אדם להשתנות, ועוסק ביכולת ובאומץ שלו ללכת בעקבות תשוקותיו בכל מחיר. עלילת הרומן בוחנת את מערכת היחסים בין סמואל ניטר, פרופסור ישראלי-שבדי שחוקר את המשמעות המילולית המדויקת של טקסטים היסטוריים מרכזיים, לבין שירי, ישראלית צעירה המחפשת את דרכה המקצועית והאישית. השניים נפגשים בכנס אקדמי בחיפה, ומשם חייהם משתנים.

והנה רגע מתוך "הר האושר": "במהלך דבריו הגיש לו עוזר הרב כוס מים, ומעשה שטן, הוא הושיט יד מגושמת - והכוס התנפצה אל הרצפה ברעש שהחריש את אוזניו. כעבור עוד שבוע הגיע לביתו הצ'ק תגמול על הרצאתו, שלא התכוון לדרוש כלל. הוא פתח את המעטפה, הביט בשורה הנושאת שמו, פרופסור סמואל ניטר, ופרץ בבכי".


 
...