05.02.2016
קרדיט צלם: מתוך הסרט חדשות בזירה
ילדים משנים את העולם הספרותי, ספרים מודפסים שולטים בזירה ובקרוב תכתבו בביתו של מוריס סנדק
ילדים בהחלט יכולים לשנות את העולם: מארלי דיאס, בת 11 מארצות הברית, החליטה לעורר מודעות לייצוג החסר של גיבורות שחורות עור בספרות הילדים והנוער ולאסוף אלף ספרים שבהם יש גיבורות כאלו. דיאס, שעל אף גילה הצעיר כבר השתתפה במגוון פרויקטים של אקטיביזם חברתי, סיפרה בראיון עמה כי נמאס לה לקרוא על ילדים לבנים ועל כלבים, וכי היא מתוסכלת מכך שהיא לא יכולה להזדהות עם אף דמות ספרותית שקראה.

ומי אמר שמחאות לא עובדות: ההוצאה לאור "Buster Books", שהתעקשה להדפיס ספרים המיועדים לבנות (בהכללה - ספרים ורודים שמציעים לילדות איך להיות "מהממות") וספרים המיועדים לבנים (ספרים כחולים שמציעים להם הרפתקאות), נכנעה לקמפיין שמובילה קבוצת הורים בנושא זה בארצות הברית, והודיעה כי מעתה ספרי ההוצאה לאור יהיו נייטרלים מבחינה מגדרית - על אף שספרים כאלו מוכרים הרבה פחות. 

ובהמשך לכך - ספרי נוער ומבוגרים חזרו בשנים האחרונות להיות אחד מספקי התוכן המרכזיים לקולנוע והטלוויזיה, ונדמה שבכל יום אנו מתבשרים על ספר נוסף שעתיד לעבור עיבוד למסך. החדשה המעניינת ביותר בנושא היא הצהרתו של השחקן המוערך ליאונרדו דיקפריו כי רכש את הזכויות להפקת ספר נוער של קיילה אולסון, שטרם ראה אור ונקרא "The Sandcastle Empire" לקולנוע. הסיבה להתלהבות של דיקפריו היא שהספר מתאר מציאות עתידנית אפוקליפטית מתוקף שינוי האקלים העולמי - נושא שדיקפריו מקדיש לו זמן וכסף רב בפעילותיו החברתיות.

פרידה ממוריס סנדק - איש יצורי הפרא

ועוד בספרות הילדים: אחרי אריק קרל וטומי אונגרר - האם גם למוריס סנדק, מהחשובים שבסופרים והמאיירים של המאה העשרים, יהיה מוזיאון שיוקדש ליצירתו? היוזמה הזאת בהחלט נמצאת בתכנון, אבל בינתיים - ולאור מחלוקות רבות, ייתכן שהתקופה תתארך יותר מהמצופה. הבית שבו התגורר סנדק עם בן זוגו, הממוקם בעיירה בקונטיקט, ארצות הברית, יהפוך בהתאם לצוואתו, למרכז לימודי עבור מאיירים, סופרים וחוקרים, שיוכלו להציץ במקום שהביא השראה ליוצר "ארץ יצורי הפרא", וספרים חשובים נוספים.
...
מועדון קריאה
קרדיט צלם: shutterstock
המלצות על ספרים לקריאה
קרדיט צלם: עטיפת הקומיקס מה בקומיקס
כוח על חדש בקומיקס
כוח חדש עולה בתעשיית הקומיקס האמריקנית: Black Mask Studios היא הוצאת קומיקס צעירה שנוסדה על ידי מאט פיזולו, ברט גורביץ וסטיב ניילס, כולם יוצרים מוערכים בתחומי המוזיקה, הקולנוע והקומיקס. בשנה האחרונה פרסמה ההוצאה קומיקס שעוסק בשוטרי חלל אמיצים, בילדים בעלי כוחות שבורחים מהבית, ועוד. המכנה המשותף לכלל החוברות: אווירה מיושנת מעט, קצת כמו לצפות בסרט ישן. מומלץ בחום. (יוני זאבו).
 
קרדיט צלם: איור: כריסטינה קדמון סובב עולם
האסופית לטובת מאבק
אן שרלי, גיבורת "האסופית", היא ללא ספק אחת הדמויות האהובות ביותר שנכתבו אי פעם, ואין מתאימה ממנה לייצג מאבק למען זכויות נשים. בשל כך, ארגון התומך בהפלות השתמש בדמותה של אן שרלי בקמפיין שנועד למחות על היעדר שירותים הולמים לנשים באי הנסיך אדוארד - המקום שבו מתרחשת עלילת "האסופית", וצבע את האי בכתום.
קרדיט צלם: GettyImages עוד מילה אחת
"אי הבנה במוסקבה"/ מאת סימון דה בובואר
היא הרימה את עיניה מן הספר. איזה שעמום, הפזמון החוזר הזה על חוסר התקשורת! אם מתעקשים לתַקשר, מצליחים איכשהו. נכון, לא עם כולם, אבל עם שניים-שלושה אנשים כן. אַנדרֶה, במושב הסמוך, קרא ספר מן "הסִדרה השחורה". היו דברים שלא דיברה איתו עליהם, מועקות, חרטות, דאגות קטנות; מן הסתם גם לוֹ היו הסודות הקטנים שלו, אבל ככלל, הם ידעו זה על זה הכול.

היא הסתכלה מבעד לחלון המטוס: עד קצה האופק, יערות כהים וערבות בהירות. כמה פעמים כבר חצו את המרחב הזה יחד, ברכבת, במטוס, באונייה, כשהם יושבים זה לצד זה עם ספר ביד? ובוודאי ייסעו עוד פעמים רבות, זה לצד זה, בים, ביבשה ובאוויר. היו ברגע הזה מתיקות של זיכרון והתרוֹננות של הבטחה. בני כמה הם, שלושים או שישים? שׂערו של אנדרה הלבין מוקדם: פעם השלג הזה, שהבליט את הרעננות הכהה של עורו, נראה כמו התגנדרות.

זו עדיין התגנדרות. העור התקשה ונסדק, כמו גוויל ישן, אבל החיוך שבפּה ובעיניים האיר כמקודם. למרות כזביו של אלבום התמונות, מראהו כאיש צעיר עוד תאם את קלסתרו הנוכחי: בעיני ניקול הוא נראה בן-בלי-גיל. מן הסתם משום שנדמה שהוא עצמו התעלם מגילו. הוא, שפעם אהב כל כך לרוץ, לשחות, לטפס, להסתכל על עצמו במראה, נשא כעת בשאננות את שישים וארבע שנותיו. חיים ארוכים, עם צחוקים, דמעות, כעסים, חיבוקים, התוודויות, שתיקות, התפרצויות, ולפעמים נדמה שהזמן כלל לא עבר. העתיד עוד משתרע קדימה, לנצח. "תודה." ניקול נטלה סוכרייה מן הסלסילה; היא נבהלה ממידותיה השופעות וממבטה הנוקשה של הדיילת, כשם שנבהלה, שלוש שנים קודם לכן, מן המלצריות במסעדות ומן החדרניות במלונות.

שום חביבוּת בשירות, מודעוּת נוקבת לזכויותיהן, זה היה כמובן ראוי לשבח, ובכל זאת: חשתְ מולן כאילו את אשמה במשהו, או לפחות חשודה. "נוחתים," אמרה. בדאגת-מה הסתכלה באדמה המתקרבת. עתיד נצחי - שעלול להתנפץ בכל רגע. היא הכירה היטב את המעברים החדים הללו, מביטחון שאנן להתכווצויות של פחד: מלחמת עולם שלישית פורצת, אנדרה חולה בסרטן ריאות - שתי קופסאות סיגריות ביום זה יותר מדי, הרבה יותר מדי - או שהמטוס מתרסק. זו היתה יכולה להיות דרך נאה לגמור עם הכול: יחד ובלי עניינים מיותרים; אבל לא כל כך מוקדם, לא עכשיו. "שוב ניצלנו," אמרה לעצמה כשהגלגלים נגעו - קצת נחבטו - במסלול. הנוסעים לבשו את מעיליהם, קיבצו את החבילות והתיקים. המְתנה בעמידה. המתנה ארוכה. "את מריחה את הריח של עצי הלִבנה?" שאל אנדרה.

היה מאוד צונן, כמעט קר: שש-עשרה מעלות, הודיעה הדיילת. ממרחק שלוש שעות וחצי, עד כמה קרובה פריז, עד כמה רחוקה, פריז שעוד הבוקר הדיפה ריח אספלט וחשרת רעמים, נמחצה תחת החום הכבד הראשון של הקיץ: עד כמה קרוב פיליפּ, עד כמה רחוק... אוטובוס העביר אותם - דרך שדה תעופה הרבה יותר רחב ידיים מזה שבו נחתו בשנת 63' - עד למבנה זכוכית בצורת פטרייה, שם נערכה בדיקת הדרכונים. ביציאה חיכתה להם מאשָה. ניקול שבה והתפלאה לגלות בפניה, היצוקות בתואם, את תווי פניהם הנבדלים כל כך של קלֶר ואנדרה.

היא היתה רזה, אלגנטית, רק תסרוקת ה"פאה" הסגירה את המוסקבאיוּת שלה. "איך עברה הטיסה? שלומךְ טוב? אתה בסדר?" היא דיברה אל ניקול בצורת הפנייה הרשמית, אל אביה לא. זה היה טבעי, ובכל זאת משונה. "תני לי את התיק." גם זה היה טבעי. אבל כשגבר נושא את התיק שלךְ, זה משום שאת אישה; וכשאישה נושאת לך את התיק, זה משום שהיא צעירה ממך, ואז את מרגישה זקֵנה.
...
קרדיט צלם: shutterstock שיר לשישי
נוסטלגיה/ מארק סטרנד
המרצים לאנגלית לקחו את גלימותיהם
לכביסה, לקחו את עצמם לשדות.
חלומות על תנועה סובבים את השטיח
הפרסי בו היית.
על החוף, עצבותם של גרפומנים
מעמיקה את האוקינוס המתקפל ונופל.
הזמן הוא אתמול. עדיין אתמול. 
מתוך "שירים". תרגם וערך" עוזי וייל. הוצאת ידיעות אחרונות.
קרדיט צלם: shutterstock בסט סלרי
זלמן יש לו סיפורים
רטרו הוא כבר מזמן לא טרנד חולף, אך האם הוא יביא גם ספרות ותיקה יותר אל רשימות רבי המכר? הרומן של זלמן שניאור, "המשומדת", שרואה עתה אור לראשונה בסדרת "רטרו" (הוצאת דביר בשיתוף עם מכון הקשרים), יתקשה ודאי להתחרות ברומנים העכשוויים שהקהל אוהב לרכוש בהמוניו.

אבל מדובר ברומן מקורי ומסוגנן לעילא, שעלילתו מתרחש ברוסיה של תחילת המאה העשרים. זהו רומן חתרני, המציג סיפור אהבה אסורה, אלימה ומסוכנת, בין יהודיה וגוי, ואת האופן שבו מערכת היחסים ההרסנית ביניהם מובילה את נפשם אל עבר מצבי קיצון.

זהו גם רומן על כוח ועל האימה שבתשוקה ובאהבה, ועל האופן שבו תפיסת העצמי נגזרת תמיד מהמבט החיצוני עלינו. והנה טעימה ממנו: "העולם הנוכרי משך אותה בכבלי קסם. היא הפסיקה לישון בזמן ולאכול בזמן, אבל עיני הקטיפה השחורות שלה לא איבדו את האור שקרן מתוכן. היא המשיכה להתרפק על צוואר אביה ואמה כמו בימים עברו, וגומות החן בלחייה העמיקו כשחייכה".
...