סימניות

השראה לכתיבה יכולה להגיע בדרכים מפתיעות, זה ידוע. אבל המהלך שהניעו לאחרונה מנהלי מבשלת הבירה האנגלית 40FT יכול להישמע קיצוני במיוחד - הם מציעים בירה שבמהלך ייצורה הוכנסו אליה סיבים מהכורסה של הסופר רואלד דאל. 

מדובר בכורסה שעליה כתב דאל את כמה מספריו הגדולים ביותר, דוגמת "צ'רלי בממלכת השוקולד", "העי"ג" ו"ג'יימס והאפרסק הענקי" . דאל, שנפצע במהלך מלחמת העולם השנייה, בילה שעות ארוכות על הכיסא הביתי שהקל את כאבי הגב שלו, ולא נהג לכתוב ליד שולחן כתיבה מסודר. "מאז ומתמיד היינו מעריצים של דאל", אמר השבוע סטיב ראיין, מבעלי המבשלה, בראיון ל"אינדינפנדנט" הבריטי. "זה כבוד לייצר את הבירה הזו".  נותר רק לחשוב איזה סיפור יצירתי דאל עצמו היה רוקח מהרעיון.

לאחר שכבר עובד לבמה בתיאטרון גשר ב-2014, זוכה כעת ספרו של דויד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן" לגרסה בימתית נוספת - הפעם בשבדיה. התיאטרון המלכותי השבדי "Dramaten" יעלה עיבוד לספרו של גרוסמן, שראה אור ב-2011 ומתאר את מסעו של אב שכול בעקבות בנו המת, דרכו הוא מבקש לתת פרשנות משלו לחוויית השכול.

בשלב הראשון ההפקה, אותה ביימה במאית הקולנוע והתיאטרון השבדית סוזן אוסטן, לא תרוץ באופן קבוע אלא תעלה במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי ע"ש אינגמר ברגמן לשנת 2016, שנפתח בימים אלה. באתר הפסטיבל מוגדרת ההצגה "טקס של אבל בשמונה קולות". היא צפויה ל-20 הצגות לאורך ימי הפסטיבל.

גרוסמן כתב ופרסם את הספר "נופל מחוץ לזמן" לאחר נפילת בנו אורי במהלך מלחמת לבנון השנייה ב-2006.  
 

הקומיקאית האמריקנית איימי שומר עומדת בימים אלה במרכזו של דיון ציבורי על אונס, היחס לנשים ומיזוגניה, זאת בעקבות ספרה החדש "הנערה עם קעקוע בגב התחתון". שומר בת ה-35, שתוכניתה המצליחה "בתוך איימי שומר" מיצבה אותה כאחת הקומיקאיות הפרועות והבוטות באמריקה, מתארת בספר את ההתנסות המינית הראשונה שלה כאקט של ניצול מיני. בראיון לקראת צאת הספר סיפרה לאחרונה כי בגיל 17 איבדה את בתוליה לגבר שכבר לא נמצא בחייה. לדבריה, היא לא הבינה מה קורה, ורק כשחזרה ליומן שכתבה באותה תקופה הבינה כי האקט נעשה ללא הסכמה מצדה. שומר מתארת גם פעם נוספת בה החבר שלה פשוט התעלם מבקשותיה להפסיק את האקט.

לווידוי של הקומיקאית הצטרפה עכשיו שערורייה נוספת, אליה היא נגררה שלא לגמרי מיוזמתה. האשמות בדבר מעשי אונס הועלו בשבוע שעבר נגד קורט מצגר, אחד מהכותבים של התוכנית בכיכובה שהוא גם חבר קרוב של שומר. לכך נוספו האשמות ציבוריות על מיזוגניה והאשמת הקורבנות לכאורה על ידי מצגר. שומר הרגישה כי מוטלת עליה החובה להיות חלק מן הדיון הציבורי, וצייצה בטוויטר כי היא מתנגדת למעשיו של מצגר. מאוחר יותר אף התראיינה לתכנית של צ'ארלי רוז ברשת השידור הציבורי בארצות הברית ואמרה כי "קורט הוא חברי הטוב, אני אוהבת אותו... יש לו קטע של ללכת ולרדוף אחרי אנשים ולשגע אותם, מה שלא מייצג אותי בכלל". בספר, שומר תוקפת נושאים נוספים שנחשבים טאבו, כמו שיער גוף, המקום של נשים בהוליווד והנישואים המורכבים של הוריה.  

בתחילת ספטמבר יגיע לחנויות הספרים "אומרים שממש יפה שם", ספר שירים חדש של המשורר נתן זך, שיראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", הוצאת הבית של המשורר הוותיק. בהוצאה בחרו לכנות אותו "ספר חדש ואחרון" של המשורר, ואכן, בהקדמה האישית שמצורפת לספר כותב זך דברים כנים מליבו. "הגיעה השעה לכתוב את ההקדמה לספרי זה שהוא, ככל הנראה, האחרון שבספרי שירי. וזאת לא מפני גילי כי אם מפני החשש שגם אם אכתוב עוד, ואפילו כהנה וכהנה, לא אובה לפרסמם בארץ הזאת בשנים שנותרו לי לחיות בה", כך, במילים אלו ממש.

מדובר באסופה של 70 שירים מן השנים 2015-2013, בה מקיים זך דיאלוג עם לא מעט מהמשוררים הגדולים בני דורו, ביניהם דליה רביקוביץ', אורי ברנשטיין ואלן גינסברג. זך מקונן בפתיח שכתב על מצבו של הענף, גם אם במילים עדינות. על ספרו משנת 2009, "משנה לשנה זה, פרקי ביוגרפיה ספרותית", הוא כותב: "איתרע מזלו ומסיבה לא ברורה לא הופץ ברבים ונותר אילם־פה במחסן מן המחסנים של הוצאה רבת־ספרים, וכך ולא הגיע לידי הקוראים שאליהם היה מכוון" . זך מקווה שפרסום הספר הנוכחי ישיב רוח גם בספר ההוא ש"התפספס" לדעתו.

עבור מי שמעדיף הקראה על פני קריאה, יצורף לספר גם דיסק של השירים המוקראים בקולו של המשורר .
הנה שיר חדש מתוך "אומרים שממש יפה שם":

לכל אדם / נתן זך
 
לְכָל אָדָם יֵשׁ אֶרֶץ,
לִי לֹא הָיְתָה,
לֹא הַמּוֹלֶדֶת מִמֶּנָּה גֹּרַשְׁתִּי,
לֹא זוֹ הַמְּצוּיָה
הַמַּרְעִישָׁה בְּמִזְרָח לֹא שֶׁלִּי
וְאִלּוּ אֶל זוֹ שֶׁבַּחֲלוֹם
לֹא אָבוֹא עוֹד בְּאוֹר יוֹם
אוֹ בַּלַּיְלָה.

 

בְּקָפֶה הֶקְסְטֶר
לְבַד עַל הַמִּרְפֶּסֶת
לוֹגֶמֶת קָפֶה הָפוּךְ
עִם קְרוּאָסוֹן אָפוּי.
לְיָדִי יוֹשֶׁבֶת
רוּת הַמְעַשֶּׁנֶת,                        
בַּת תִּשְׁעִים וְשָׁלוֹשׁ
וּמִסְפָּר עַל זְרוֹעָהּ
בֶּן שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ.
הִיא צוֹחֶקֶת,
" הַגֶּרְמָנִים... "
וּמְעַשֶּׁנֶת כְּמוֹ בַּת עֶשְׂרִים
עֲשַׁן מִשְׂרָפוֹת.

לפניות והצעות: omri-ho@y-i.co.il

ב"מקום קטן" הסופרת ג'מייקה קינקייד, ילידת אנטיגואה, משמיעה זעקה על פשעיו של הקולוניאליזם הלבן וההרסני שפגע גם בה ובמשפחתה. קול זה, של מי שנכבש ונמחק תרבותית, לא מובע בצורה רגשנית או בנאלית, אלא מצליח לספר את הכאב באופן גלוי ועוצמתי

תקראו את הספר הזה, ואז תביאו אותו לבני ובנות נוער שאתם מכירים – שיקראו אותו גם, מכיוון שהרבה זמן לא תורגם כאן ספר שהוא גם מסמך חברתי נועז וישיר כל כך, וגם יצירה פרוזאית מצוינת, שהמחברת שלה אינה חוששת להתעמת עם הקוראים.
           
"מקום קטן"- זה שמה של הנובלה רבת העוצמה של הסופרת המוערכת ג'מייקה קינקייד (הוצאת "לוקוס", עם אחרית דבר מצוינת של עמרי הרצוג), וגם הכינוי לאנטיגואה, אי קטן בקריביים שבו נולדה וגדלה (עד שלב מסוים) קינקייד עצמה, ושעליו היא מספרת בנובלה. כמו בכל ספריה, היא מערבבת ולשה את הביוגרפי עם הפרוזה הבדיונית-משחקית-ביקורתית, ושוברת את החיץ בין דמות המספרת לבין העולם הפואטי שהיא יוצרת מתוך המציאות.
           
היא פונה אל תייר מדומיין שמגיע לאי, ובעצם לקורא – שהוא בעצמו תייר בממלכה הספרותית שקינקייד מושלת בה. זו פנייה אגרסיבית, צינית, אירונית ומעליבה, החושפת את הגיחוך שבמעמד המשונה של תייר במקום זר. אט אט, ובנחישות שהולכת וגוברת, היא משילה את מעטה היופי והאקזוטיות שעוטף את האי עבור עיניים מערביות, ומבטאת לא רק את החולי של המקום – שנוצר משנים של שלטון קולוניאלי בריטי אלים, אלא את החיקוי של אותו שלטון רודני והרסני על ידי בני המקום לאחר קבלת העצמאות.
           
קינקייד זועמת, והזעם שלה לא יישכח, מכיוון שהעוול שנעשה – אין עליו כפרה. ולתוך הבעייתיות של מחיקת הזהות היא מכניסה בין השאר את סוגיית השפה, שהרי השפה היחידה שבה היא יכולה לבקר ולהתנגד לעוולות הקולוניאליזם היא השפה האנגלית, שפתו של הכובש.
           
החופשה הנעימה של התייר המערבי המדומיין - השולט לשעבר, שעל פי קינקייד אינו יודע מה לעשות עוד לאחר שהאימפריה התפוררה - הופכת לסיוט משום העוצמה העזה של הרגשות שמביעה המספרת. אך הטקסט לא נעשה רגשני או בנאלי אפילו לא לרגע, שכן קולה היציב ועיניה הפקוחות לרווחה של המספרת מביעים את הנסתר באופן גלוי ובוטח.
           
בשל כך, מעבר לעניין הפוליטי-חברתי המרתק שהנובלה מעלה בצורה בהירה וחזקה כל כך, קינקייד מלמדת אותנו שיעור מאלף באמנות המבט ובאופן שבו המלים, מסוכסכות ככל שיהיו עם זאת שמבטאת אותן, מספרות את מה שהמבט קולט.

ומבט זה הוא לא חד ממדי: הוא המבט של ילידת המקום שגדלה בו, המבט של מי שחזרה למקום הולדתה והשכילה להבחין בהריסותיו, המבט של התייר המערבי שחושק בחופשה מאפסיות חייו, המבט של זו שעֱרה לשבר העמוק של הקולוניאליסט, והמבט של הסופרת שמבקשת להעביר את כל אלו בטקסט ספרותי.
           
המבטים הללו יוצרים מעין קליידוסקופ אדיר של נקודות מבט ואופני התייחסות לאותו מקום, שההיסטוריה וההווה שלו אינם מופרדים אלא מתקיימים בשעטנז אלים, צורב ומתעתע. מקום קטן, שהסיפור שלו גדול בהרבה ממה שנובלה קצרה ומהודקת יכולה להכיל, אך עצם כתיבתה הוא צעד אחד בהבנה העמוקה הנדרשת כל כך לגבי פשעי האנושות המערביים.
              
"מקום קטן", מאת ג'מייקה קינקייד. הוצאת "לוקוס", תרגום: רונה משיח, 96 עמ'
 

רק נובלה אחת הספיק לכתוב הצרפתי דה מירמון לפני מותו בגיל 27, אך מדובר בפנינה אמיתית. הגיבור האפרורי ומוכה השיגרה נוהג לשוטט ברחובות פריז. לכאורה מנהג של שיעמום, אך זה חושף מרחב מפתיע ומסקרן שסוחף את הקורא

מבין הספרים החדשים שיצאו לאחרונה, טיול יום א' של ז'אן דזר הוא אחת מהפנינים המשובחות ביותר. מדובר בנובלה קצרה שהספיק לפרסם ז'אן דה לה ויל דה מירמון, סופר צרפתי נשכח שחי בפריז בתחילת המאה ה-20 ונהרג במלחמת העולם הראשונה כשהוא בן 27.

גיבור הסיפור, ז'אן דזר, עובד כפקיד ממשלתי אפור ששגרתו צפויה ומונוטונית, ורק טיולי יום א' והחופשה השנתית מפרים אותה. הוא חי בדירת חדר קטנה ברובע הלטיני ואוכל את ארוחותיו באותה מסעדה. הוא בוהה בקיר או בגשם היורד ובאנשים הממהרים, וימיו עוברים עליו ללא ציפיות.

הלבלר מופיע בספרות לא פעם כסמל לאדם המודרני הכבול לחיים חסרי ייחוד. המנגנונים הבירוקרטיים הגיעו לשיאים מרשימים בתחילת המאה הקודמת והשינויים החריפים שאפיינו את התקופה הציגו את האדם כיצור תלוש החי בסביבה עירונית מסחרית ומנוכרת. גם ז'אן דזר מתואר כך. הוא נטול קשרים משפחתיים, יש לו חבר יחיד שעמו הוא חולק את ארוחותיו, ואת זמנו הפנוי הוא מבלה בשיטוט אינסופי ברחובות פריז.

על אף שהשיטוטים חסרי תכלית ברורה ובסופם הוא חוזר לאותה נקודה בשגרת חייו , זהו מרחב התשוקה שלו, מרחב שמורכב מהתבוננות ומהתחקות אחר אנשים, שלטי עסקים ועלוני פרסומת. דזר הוא דמות עגומה ומלנכולית שלכאורה אינה מצפה להרבה בחיים - "הוא מבצע את כל התנועות ההכרחיות ואינו נרתע משום פשרה", אדם שהשלים עם גורלו וכבר גילה את כל שהוקצה לו. לתוך הסטואיות הזו מתפרצת יום ראשון אחד נערה צעירה וקלת דעת שמשבשת את מהלך חייו.

המפגש עם דמותו של ז'אן דזר הפאסיבי יוצר אי נחת מבורך. מצד אחד הגיבור מעורר חמלה וגם מידה של הזדהות, כולנו בסופו של דבר סוג של פקידים הממלאים את חלקנו במנגנון גדול יותר. כולנו יודעים ששום דבר חדש לא מחכה לנו תחת השמש, אך מצד שני אנו ספוגים כיום באתוס האמריקאי הכופר בתפיסה הזו ומסרב להכיר במגבלות או בכניעה מוראלית. הכל אפשרי ופתוח, וצריך רק להאמין ולעבוד קשה והדברים כבר יקרו. קשה לפגוש בזמננו גיבורים מודרניסיטיים דוגמת ז'אן דזר, כי בעידן הפוסט מודרניזם הכל אפשרי, ויש בידו של כל אדם לעצב את המציאות לבחירתו. אם ישנם גיבורים כמו ז'אן דזר הם נחבאים ונזופים, ולרוב אינם מככבים כגיבורי סיפורים.

סגנון הכתיבה של דה מירמון צלול ועשיר. המציאות משתקפת דרך כתיבתו באיפוק בוהק וישיר. הוא נאמן ללא סייג לעולמו של הגיבור שלו ולמרות שפיפותו הוא מלווה אותו באהדה מאוזנת להפליא. היופי הגדול של הסיפור טמון בכך שעל אף המציאות הקיומית המינורית של הגיבור, יש בסיפור הרבה אופטימיות. הניכור העירוני אינו בהכרח שלילי, הוא יכול להניב אהבה, או לפחות סיפור על אהבה. חייו של הסופר הסתיימו באופן טראגי, אך בסיפור הארוך היחיד שזכה לפרסם יש תמהיל אנושי נפלא, דקויות אבחנה וראייה מפוכחת שכתובה נהדר.