סימניות

המתאגרף האגדי מוחמד עלי, שהלך לעולמו בתחילת החודש, היה יותר מספורטאי ודמות ססגונית. מסתבר שמי שריחף כמו פרפר ועקץ כמו דבורה היה גם השראה ספרותית ששבתה את דמיונם של סופרים במשך יותר מחמישים שנה. לא מעט ביוגרפיות סיפקו הצצה לעלי - האדם שמאחורי האגדה.

ב"הרוחות של מנילה", למשל, סקר הסופר מארק קראם את דמותו של המתאגרף, ומצא בו לא מעט הבדלים בין התדמית הציבורית לבין האדם שהיה. עלי מתואר בספרו של קראם כ"פתי של האיסלאם", לצד תיאורים אישיים לא מחמיאים על התנהגותו עם הסובבים אותו. ספרים נוספים על עלי מתוכננים כבר לשנה הקרובה – הביוגרף ג'ונתן אייג עתיד לפרסם ספר שיבחן את כל הביוגרפיות שנכתבו על עלי עד מותו, והמגזין ספורטס אילוסטרייטד יוציא בחודש הבא כרך שירכז את מאמריו של עלי לאורך השנים. עלי, אגב, הופיע על לא פחות מ-40 שערים של המגזין לאורך השנים.    
 

"סיפורי קנטרברי", היצירה הקלאסית של ג'פרי צ'וסר שמורכבת מסיפורים קצרים מימי הביניים שעסקו בטבע האדם, מיניות ותאוות בצע, היא ההשראה ליוזמה חדשה של הוצאת ספרים בריטית. סיפוריהם האישיים של פליטים מאזורי סכסוך שהגיעו לאדמת בריטניה, יעובדו על ידי סופרים ומשוררים לעלילות ספרותיות ויאוגדו בספר "מעשיות פליטים", שייצא לאור בקרוב. הפרויקט קם כמחאה על מדיניות הממשלה באנגליה, המאפשרת החזקת פליטים לא חוקיים לאורך זמן בלתי מוגבל במתקני מעצר.   
 

בקרוב תוכלו להיכנס לחנות ספרים ולבקש "ספר אחד לקחת, בבקשה". חנות-ספרייה במרכז פריז עשויה לסמן את העתיד של מכירת הספרים בזכות דרך חדשה לגמרי בה היא תמכור ספרים ללקוחות. ב"לה פוף" אין אף לא עותק אחד על המדף. מי שיכנס לחנות יראה שורה של טאבלטים, מתוכם אפשר לבחור את הכותר הרצוי ולהוסיף שרבוט או הקדשה.

מכונה ייחודית שניצבת בפינה נסתרת תדפיס ותכרוך עבורכם את הספר שבחרתם בתוך 5 דקות בלבד, ממש בזמן שאתם מחכים לקפה שלכם. היתרון המשמעותי של המודל העסקי החדשני הזה הוא לא רק חיסכון בהדפסה של אלפי עותקים שיגרסו לאחר זמן מה, אלא גם היכולת להחזיר לחיים כותרים נשכחים.
 

"שלוש קומות" של אשכול נבו, "ים ביני לבינך" שכתבה נורית גרץ על חייה של המשוררת רחל ו"כאב" של צרויה שלו הם חלק מרשימת הספרים האהובים ביותר שנבחרו על ידי תושבי תל אביב ועובדי הספריות בעיר.  במסגרת שבוע הספר, יוצגו הספרים המומלצים בדוכנים בכיכר רבין כשהם מעוטרים במדבקות חינניות. הכל כדי שתדעו מה השכנים שלכם אוהבים לקרוא.
 

במסגרת אירועי חודש הקריאה, והוצאת ספרו "מסע לוולגריה", הקריקטוריסט זאב אנגלמאייר משיק תערוכה חדשה בבית העיר של תל אביב שתענה לשם "הארץ המובתחת", במסגרתה יציג עבודות חדשות וותיקות כשחלקן בתלת ממד. חובבי חוש ההומור האנגלמאיירי לא ירצו לפספס.

לא בטוח שעגנון תאר לעצמו ש-71 שנים אחרי שכתב את "תמול שלשום", הגיבור שלו יצחק קומר יחזור ל"קפה לורנץ" (כיום מרכז נווה שכטר, בנווה צדק) בו נהג לשתות את התה שלו. תערוכה חדשה באותו מתחם ממש, תציג יצירות בדמותו ובדמויות היסטוריות המוזכרות ברומן. בין האמנים המציגים: אורי ליפשיץ, דני קרמן ומיכה שגריר.

גם המשורר דוד אבידן זוכה למחווה מיוחדת – המוזיאון לצילום בתל חי יציג את "עיניים דבוקות משינה", תערוכה של יצירות סטודנטים בפיסול, צילום וציור בהשראת שירתו של אבידן.
 


אחרי ההצלחה לפרויקט התל אביבי "שירה על הדרך" שהציג ברחובות העיר שירי משוררים, פתח תקווה מאמצת את הקונספט ובמהלך חודש יוני, יוכלו תושביה לקרוא את שיריהם של רוני סומק, נורית זרחי, ארז ביטון, שמעון בוזגלו וחגית גרוסמן, על גבי שלטי חוצות באתרים בולטים בעיר. השירים שעוסקים בנושא הסובלנות נערכו על ידי המשורר יחזקאל נפשי, בן העיר. "היה לי חשוב מאוד לבחור שירה עברית שמדברת על סובלנות כלפי האחר", הוא אומר. "במיוחד בעיר כמו פתח תקווה, שהיא עיר דתית ביסודה." 
 

אַלּוֹן, אֵיךְ בָּאִים יְלָדִים לָעוֹלָם
עֲזֹב, זֶה לֹא בִּשְׁבִילְךָ
יְלָדִים?
לֹא, הָעוֹלָם
 
נוּ, אֵיךְ בָּאִים יְלָדִים לָעוֹלָם
כְּשֶׁשְּׁנַיִם נוֹרָא אוֹהֲבִים
יְלָדִים?
לֹא, אֶת עַצְמָם
 
דַּי, תְּגַלֶּה לָנוּ
יְלָדִים לֹא מְבִיאִים
יְלָדִים לֹא בָּאִים
יְלָדִים לֹא
כְּשֶׁאַתָּה

24.6
לפניות והצעות: omri-ho@y-i.co.il

ספרו האחרון של ג'יימס מקברייד, "ציפור אלוהים שבשמים", הוא רומן מרתק ומלא בהומור שחור המבוסס על סיפור אמיתי. דרך היסטוריית העבדים באמריקה, הוא עוסק בצורה חכמה בשאלות של מגדר וצבע

ספרו האחרון של ג'יימס מקברייד, "ציפור אלוהים שבשמים", הוא קומדיה שחורה בתפאורה מושקעת של המערב הפרוע. העלילה, שמתרחשת בתקופה שקדמה למלחמת האזרחים האמריקנית (1861-1865), מגוללת קומדיה של טעויות בדרך אל החופש: מצד אחד, ניסיונות התקוממות של מתנגדי עבדות בהנהגתו של ג'ון בראון. ומהצד השני, יחס אלים ומפלה של מדינות הדרום כלפי העבדים השחורים ומי שניסה לשחררם לחופשי.                                                                                        
דמותו של בראון, אינה פרי דמיונו של מקברייד, הוא השאיל את דמותו מהעבר האפל של ארצות הברית והציב אותו כגיבור הספר. בראון הוא גבר לבן, נוצרי אדוק ומתנגד עבדות ידוע שמוכר מההיסטוריה האמריקנית. בראון היה אקדוחן שפעל למען שחרור העבדים, והיה לו אפילו צבא קטן שהשתתף בפעולות מיליטנטיות נגד תומכי העבדות, כשהמוכרת מביניהן הייתה הפשיטה ההיסטורית על מחסן הנשק בהארפרס פרי שבווירג'יניה. במבט לאחור פעולה זאת היוותה את אחד הזרזים העיקריים לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית.                                                                                                                        
מקברייד לא מסתפק רק בבראון כגיבור הספר, אלא מציב מולו גם אנטי גיבור בשם הנרי שקלפורד שהסיפור מסופר מנקודת מבטו. שקלפורד הוא עבד שחור שהתחזה לאישה במשך 17 שנה, כדי לשרוד במערב הפרוע. בתור ילד הוא לא הבין למה בראון חוטף אותו, על אף שהוא לא ציווה עליו דבר או החזיק אותו בכוח. שקלפורד או "אניון הקטנה" כמו שבראון מכנה אותו, חתר תמיד אל החופש שלא היה קיים בכלל בתודעתו. אולם איכשהו תמיד מצא את עצמו שוב לצד בראון, נלחם על חירות העבדים כשהוא מחופש לאישה. הוא לא רצה להיות שם, אך כיאה לאנטי גיבור, הוא בכל זאת שם.                                                                          

הצבתם של שני הגיבורים הללו האחד ליד השני, גורמת לדמויות בסיפור לאבד כל פרופורציה, עד שהן נעשות גרוטסקיות, מוקטנות ומוגזמות כאחד לצורך הסאטירה. הן שקלפורד שגם בבגרותו עדיין לבוש כמו אישה ומשחק את התפקיד, כאילו אף אחד לא שם לב, והן הקפטן בראון, קאובוי במעטה של נביא, שבשם האל יוצא למאבק חסר סיכוי ומתוך רצון טוב ואמתי לשחרר את העבדים. אך, הוא לא שם לב שהוא רק מסבך אותם. "מעל כל דבר אחר הייתי כושי, וגם כושים משחקים את התפקיד שלהם – מתחבאים. מחייכים. משחקים כאילו להיות עבד זה בסדר עד שהם חופשיים. ואחר-כך מה? חופשיים לעשות מה? להיות כמו האיש הלבן? והוא כל-כך בסדר?" (עמ' 345).                                                                                                       
"ציפור אלוהים שבשמים", הוא לא ספר שבא לתאר רק את חייהם של העבדים בדרום ארצות הברית שלפני מלחמת האזרחים. הטון הסאטירי של מקברייד, פורח בחוסר גבולות הזהות של גזע, דת ומין. לראיה היא דמותו של שקלפורד - בפנים הוא גבר מסוקס אבל מבחוץ הוא נשי, כולם רואים שהוא גבר אבל מתייחסים אליו כאישה, שגם הן היו מופלות לרעה. מקברייד מצליח ללכוד את המורכבות התודעתית של האדם השחור, שבאותה העת תפש את עצמו בשתי דרכים: האחת בעיני עצמו והשנייה בעיני האדם הלבן. ובו זמנית לרוקן את האדון הלבן מנכסיו ולשחרר אותו מאדנותו על כל מי ששונה ממנו.
                                                             

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר. הוצאת מטר, 413 עמודים

אסף סעדון נע בספרו בין ביקורת לא מרומזת על האקדמיה הישראלית, לבין סאטירה פרועה ומלאת דימיון שלא עוצרת באדום

פארודיה מוצלחת תהא כזו לא רק על ידי הקצנת המציאות לשם העברת ביקורת, אלא גם בהפיכת האמצעים שבהם משתמשים לכדי יצירה אמנותית העומדת בפני עצמה, גם במנותק מההקשר הפוליטי והחברתי. ספר הביכורים של אסף סעדון, "פעם היה לי לב", בהחלט עומד בפני עצמו, אולי בראש ובראשונה משום שזה ספר מצחיק מאוד, שלצד הביקורת הברורה מאוד שמניעה את הסיפור, ניכר כי הסופר משחק, משתעשע ומשתמש בהגזמה ככלי לעורר מבוכה מצד אחד וחיוך אירוני שובב מצד שני.
           
סעדון מתאר את קורותיו של שלומי, בחור צעיר שעומד לקראת סיום לימודי התואר השני במחלקה ל"לימודים מולטי תרבותיים" באוניברסיטת ירושלים, ונאלץ לעבור את המסע המוכר והמתסכל של מציאת מנחה לתזה. תסכול זה מתווסף לאחד גדול אף יותר, שמלווה אותו מגיל צעיר בהרבה – הרצון לזיין. או נכון יותר: הצורך לעשות זאת. אחרי אי אלו ניסיונות ללכת בתלם האשליות שהחברה והתרבות מבנות, מתברר לשלומי כי בשני המקרים הללו עליו לעשות את מה שהוא בז לו: להפוך לאקטיביסט (עדיף אקטיביזם מזרחי) וללקק את התחת של ד"ר איליין, המנחה הפוטנציאלית לתזה.  
           
במסורת חנוך לוין, הופך סעדון את הסמלי והמטאפורי לקונקרטי, ואת המהלכים של הדמות למוקצנים. כך הוא מנסה להיות אקטיביסט מכל סוג שהוא, ואף מבקש לשכלל את האקטיביזם המזרחי להדוניזם מזרחי, והביטוי הידוע "ליקוק תחת" הופך לממשי. סעדון לא עוצר בכך וגורם לדמות הגיבור שלו להיבלע בתוך הרקטום של המנחה, שם נמצא מישל בוקו – בן דמותו של הפילוסוף מישל פוקו – שכותב את עבודת הגמר של שלומי.

סעדון לועג לכול. לאקדמיה – על המבנה ההיררכי שבה, על האטימות והיעדר המקוריות, על אלו שהיא מעלה על נס (כמו מישל פוקו, הביטוי סימולקרה, הדיבור המופשט, אפילו הגן האידילי של וולטר ב"קנדיד"), לאקטיביזם, למרכזיות של הסקס בחיינו, ליחסי גברים-נשים, לפריפריה מול מרכז, ועוד ועוד. לעתים נדמה שסעדון מתנגח רק לשם ההנאה בכך, וכמו אותה היבלעות בלתי נגמרת בתוך הרקטומים, הוא אינו מסוגל לעצור. לפיכך, השליש האחרון דחוס מדי ומלאה. צמצום מסוים של הספר היה עשוי לחזק את הכוח הקומי-דרמטי שבו.
 
על רקע הספרות המקומית הרצינית כל כך, ששולטים בה ריאליזם קודר והתמקדות בפסיכולוגיה של הדמויות, מרענן לפגוש יצירה צעירה שמעוררת זעזוע ודחייה, אך בה בעת היא גם מצחיקה ושנונה. לסעדון אין מעצורים, והוא כותב פרוע, מוגזם, ציני, אלים וחצוף. הדמות הראשית מעוררת חמלה, אך היא גם מעצבנת, שוביניסטית ואגואיסטית. במקום לייצר רומן חניכה המפגיש את הגיבור עם קשיי ההתבגרות במציאות הישראלית העכשווית, ולבטא את כאביו ומצוקותיו עד לקתרזיס הגואל, הוא מפנה את תשומת הלב אל האבסורד, הבנאלי, המייאש והאכזרי, לא רק בהוויה האקדמאית במדעי הרוח אלא גם בילדות והנעורים שכל נער וגבר צעיר עשויים למצוא בהם נקודות ייחוס.

ספרו של סעדון מתווסף לספרי פרוזה של כותבים צעירים, סביב גיל 30 אשר מבקשים – כל אחד בדרכו שלו – לקרוא תיגר ולנפץ את האמתות והמבנים החברתיים שלאורם גדלו והתבגרו. הם עושים זאת על ידי שימוש ייחודי בשפה, בעלילה שמבטאת התנגדות לקיים (החברתי, הספרותי) ובמשחקיות מלהיבה, שסעדון הופך לקרקס גרוטסקי של ממש.    

"פעם היה לי לב", אסף סעדון, הוצאת "ידיעות ספרים", 286 עמ'
 

הנובלה האפלה של ביסיו מקיימת את כל כללי ז'אנר האימה. העובדה שהיא רותמת את הקורא אל מערבולת אי הוודאות, הופכת אותה ליצירה סוחפת ומהנה

בית במרחב בלתי מוכר ופרוע, דמות מסתורית ומאיימת, ניתוק וניכור ואווירת מתח עוכרת שלווה – אלו הרכיבים של הנובלה המצוינת "אחוזה", שכתב סרחיו ביסיו, הטקסט הספרותי השלישי של הסופר הארגנטינאי שרואה אור בתרגום לעברית (הוצאת "תשע נשמות"). מי שמכיר את יצירתו, זוכר ודאי שהאלמנטים שהוזכרו נמצאים גם בספרו "בורחסטיין", רק שהפעם, כיאה לנובלה, עיצובם דחוס יותר, ובהתאמה – מטריד יותר.
   
ביסיו משחק בנו, הקוראים. הוא מגולל סיפור ריאליסטי שמורכב לכאורה מפרטים קונקרטיים ומעובדות, אולם האפיזודות קטועות ובלתי שלמות, שכן ביסיו גורם לנו לחשוב שאנו עדים למתרחש, בעוד למעשה אנחנו מגששים באפלת הסיפור, כמו שעושות הדמויות בחשכת האחוזה שאליה נקלעו.
           
מרקוס וזוגתו ריטה נוסעים לחופשה בכפר יחד עם בתה של ריטה, אירינה בת השתיים-עשרה, חרף מחאותיה של האישה. מסע שתחילתו במחלוקת ואף התנגדות- סביר להניח שלא יעלה יפה, ואכן כך קורה. בכפר יורד גשם שאינו פוסק, ובבית האחוזה שאליו הגיעו, בעלי הבית לא נמצאים. עד מהרה מתברר שהם טעו בכתובת, ובגלל מזג האוויר הגרוע הם נאלצים לשהות במחיצת אדון האחוזה התימהוני ובתנאים גרועים למדי.
           
החרדה והאימה מתגברות נוכח אלמנטים קלאסיים של ספרות האימה והמסתורין, כמו היעדר החשמל בבית, הריחוק והניתוק מסביבת בני האדם, סכינים שנשלפים לפתע, ודמויות צדדיות שמוסיפות לתחושת המתח שמלווה את הקריאה בפן פסיכוטי, הזייתי.
           
באחרית הדבר לספר מצוינים ההקשרים של "אחוזה" עם ספרות המסתורין, ובדגש על חוליו קורטאסר ואדגר אלן פו. אך גם ללא היכרות עם המסורת הספרותית, הנובלה של ביסיו מציעה חוויה עזה מאוד ומעניינת מהבחינה הרגשית והשכלתנית. מרתק לעקוב אחר הטכניקה של ביסיו והאופן שבו הוא מבטא את האימה שבהפיכת המוכר לזר, מטשטש ואף שובר את התפקידים בתוך המשפחה ומערך הכוחות שמניע אותה, וכותב בצורה וויזואלית ממש מבלי לגלוש לתיאורים פרטניים או מליציים.
           
ביסיו מצליח לעורר דריכות בקוראים מתוקף האחדתם עם הדמויות, שהן בעצמן לא רק דרוכות אלא גם תוהות, מבוהלות, ובעיקר – אינן יודעות. היעדר הידיעה, שהוא המצב שבו נמצאים הקוראים, מניע את הדרמה של העלילה, ובד בבד מהווה עבור הסופר אמצעי להעצים את המסתורין על ידי מסירת פרטים מעטים, לעתים טריוויאליים ולעתים בעלי חשיבות, מבלי שנדע מה הוא מה. מה מתפקד כסמל ומה כקוריוז? מהי האמת של ההתרחשות ומהו חיזיון תעתועים? האם יש סוף לתעלומה, או שמא הסיוט מקבע את הדמויות במרחב וזמן שאין להם סוף והם נידונים להיתקע בו לעד?
           
על אף שביסיו משתמש ברכיבים מוכרים הוא עושה זאת בקלילות מפתיעה, בלי שהטכניקה תאפיל על המעשה הסיפורי עצמו, ועל כן המשחק שהוא משחק אתנו אפקטיבי כל כך. אנו נהנים מהקריאה ויחד עם זאת מוטרדים ללא הרף, לא מסוגלים לעצור. ביסיו מותיר אותנו הלומים והמומים, והרי זוהי מטרתה העיקרית של ספרות המתח והמסתורין. רק שלסיפור הזה אין באמת סיום, וכך גם לתחושת האימה.

"אחוזה", מאת סרחיו ביסיו, הוצאת "תשע נשמות", 100 עמ'.