סימניות

אלמו ועוגיפלצת לא ראו את זה בא: המוזיקאי המצליח פארל וויליאמס, המוכר מלהיטו "Happy" ורבים נוספים, התארח בתכנית "רחוב סומסום" ושר עם הבובות השמחות שיר המעודד את חדוות הקריאה אצל ילדים. "אתה יכול להגיע לכל מקום, בלי לעזוב את הכיסא, רק בעזרת הספר שתקרא", שר הזמר זוכה פרס הגראמי בקליפ המשעשע שעונה לשם ,"B is for book" ועל הדרך מלמד את הילדים גם את האות .B 

וויליאמס מצטרף לשורה ארוכה של אמנים שהתארחו במשך השנים ב"רחוב סומסום", שנוצרה על ידי ג'ים הנסון ומשודרת ברצף מאז 1969. האמנים והפוליטיקאים המתארחים בה מקדמים סובלנות, חשיבה יצירתית וגם היכרות עם אותיות האלפבית. מישל אובמה, למשל, התארחה בה וקידמה הרגלי אכילה בריאים. עוד פיזזו עם הבובות: השחקן טום קרוז, המגיש לארי קינג, סינדי לאופר, מייקל ג'קסון ואפילו פרינס המנוח. עכשיו נשאר לוויליאמס רק לחתום בנתב"ג על זוג נעלי קיפי.  
 

חלומו של כל חובב ספרים: ספר עתיק בן 91 שנים ובו מעשיות המאויירות ביד, התגלה במקרה ביריד הספרים של העיר בריסביין שבאוסטרליה. הספר, "הנזל וגרטל וסיפורים אחרים", מאגד אגדות עם מאת האחים גרים ושוויו מוערך בלפחות 6,000 דולרים. כיום נותרו רק כ-600 עותקים של הספר בעולם. העותק שהתגלה ממוספר כעותק 43

בזמן צאתו לאור היה הספר המהודר בעל כריכת הזהב מיועד למכירה לאלפיון העליון. "הוא ככל הנראה היה שייך למשפחה עשירה ששמרה אותו במצב מעולה", אמר השבוע מנהל היריד רוי פירת'. המציאה התגלגלה כנראה למדפים העמוסים בבריסביין לאחר שאחד מצאצאי המשפחה תרם אותו. כעת, הוא עומד למכירה באיביי ומארגני היריד מקווים שהוא יתרום סכום נכבד לכסף שנאסף אצלם כל שנה לצדקה.
 

קצת לפני סיה בפארק, תנחת כאן סיאה, הלא היא גיבורת "סיאה הילדה מאפריקה", ספר שהיה חלק מסדרת "ילדי העולם" של הסופרת אסטריד לינדגרן השבדית ("בילבי בת גרב"). את הנוסח העברי לסדרה, שיצא כאן בסוף שנות החמישים, כתבה לאה גולדברג וכיכבו בו ילדים מכל העולם ומתרבויות שונות. סיאה, שגדלה למרגלות הר הקלימנג'רו, תגיע לכאן כאורחת של העיתונאית לשעבר דבורית שרגל שתשיק סרט חדש, בו התחקתה אחר סיאה וקורתיה מאז הספר ההוא. כל זה יקרה במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער בסינמטק תל אביב.

הסדרה סקרה גם את אלה קרי, הילדה מלפלנד ונוריקו סאן, הילדה מיפן. לאחרונה התעורר עניין מחודש בספרים, לאחר ששרגל החליטה להתחקות אחר גיבורות הספרים הנושנים. סרטה הראשון בדק מה עלה בגורלן של נוריקו סאן ואלה קרי, ונקרא בהתאם "איפה אלה קארי ומה קרה לנוריקו סאן?". עכשיו סיאה מאפריקה תתארח בכבודה ובעצמה ותספר את סיפורה. אז אם חשקה נפשכם הנוסטלגית לרכל על כוס קפה עם הילדה שגדלה - תוכלו לתפוס אותה בסינמטק תל אביב, ב-8 בינואר בשעה 13:00.  
 

תמיד אמרו לכם שאתם דומים לואן גוך? יש לכם שכן עם זקן ג'ינג'י ומבט מיוסר? ייתכן שזה ישתלם לכם כלכלית. הסופר והאמן הקנדי דאגלס קופלנד ("דור ה-X" ,"החיים על פי אלוהים", "נערה בתרדמת"), המוכר גם כמי שטבע את המושג "דור ה-X", מחפש את האדם הקרוב ביותר לצייר המפורסם לצורך פרויקט ייחודי.

קופלנד מתכנן להקים פסל ברונזה ענק בדמות הפורטרט של הצייר ההולנדי, ולשם כך דרוש לו מודל אנושי הדומה כמה שניתן למקור. כדי להוכיח את רצינותו, ישלם הסופר-אמן פרס של 5,000 אירו לכפיל שייבחר. קופלנד אף הקים אתר המעודד ג'ינג'ים עגמומיים לשלוח אליו תמונת פנים. הזוכה המאושר יזכה, מלבד הפרס הכספי, גם בטיסה ממומנת לקנדה, שם ייסרקו פניו במצלמה תלת מימדית. ואם כל זה לא מספיק, קופלנד הכריז על הפרויקט כ"פסל הג'ינג'י הראשון". מומלץ לנרשמים לבטח את האוזן השמאלית שלהם.

כשפעיל זכויות האדם האוקראיני אולה שיקרנקו, שהוא גם עיתונאי וסופר, נעצר ונחקר על ידי השלטונות הרוסיים, הוא החליט להשמיע את האמת שלו בכל מחיר. האקטיביסט תושב קייב התחיל לפרסם פרקים קצרים מספר שכתב, העוסק בתרחיש דיסטופי, בו מוחותיהם של אזרחי אוקראינה נשלטים על ידי הצבא הרוסי שלפלש למדינה. כעת, הרומן שהחל את דרכו בבלוג ב-2010 ועשה את דרכו לפייסבוק מאחורי גבה של הצנזורה הרוסית, יתורגם לאנגלית ואף ייצא לאור במולדתו של שיקרנקו.

הסופר, שהשתתף בהפגנות בקייב בתחילת 2014, ראה את עצמו כלוחם למען העצמאות האוקראינית, שעמדה בסכנה בגלל שממשלת אוקראינה זנחה את האיחוד האירופי לטובת הסכמים עם רוסיה. בזמן שהכיכר המרכזית בקייב התמלאה צמיגים בוערים, שיקרנקו החליט לאחוז בעט ולכתוב את הדרך בה הוא רואה את העתיד של אוקראינה.
 

בַּדֶּרֶךְ לַמִּילְיוֹן
עוֹצְרִים עַל פִּי תְּהוֹם
אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל
אֲחוֹרָה.
שְׂדֵרַת עֵצִים קְדוּמָה
וְצֶבַע שֶׁדָּהָה
כְּמוֹ אִינְסְטֶגְרָם
בַּלֵּבָב פְּנִימָה.
כָּשַׁלְתָּ, אֱלֹהִים,
בְּמִנּוּיֵי קְרוֹבִים,
עָשׂוּ עַל תּוֹרָתְךָ
דָּמִים רַבִּים.
כָּשַׁלְתָּ, אֱלֹהִים,
רִבּוֹן הָעוֹלָמִים,
עָשׂוּ מִתּוֹרָתְךָ
פְּלַסְתֵּר וּבְאוּשִׁים.
רְאֵה תּוֹרַת אִמִּי,
לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא,
מִתּוֹרָתָהּ עָשִׂיתִי לִי
פְּסַנְתֵּר.
 

8.7
לפניות והצעות: omri-ho@y-i.co.il

יפו וחיפה, "הערים המעורבות", הן דמויות המפתח בספרו החדש של הסופר הערבי-ישראלי איימן סיכסק. ביניהן, נודד הגיבור בנבכי השפות, בין האישי והפוליטי, בין הרצון להיטמע בחברה הישראלית לסוד המשפחתי המטלטל



ברומן החדש שלו, "תשרין", מתאר איימן סיכסק משחקי זהויות - אלו של תושבי יפו וחיפה הערבים, להם קשרים הדוקים ושורשים עמוקים באדמת הארץ, שהיא מולדתם. זהותם היא של מיעוט, וכזה שמעורה תדיר בחברה הישראלית היהודית. הצורך במשחק זהויות ואפילו בהסתרה של ממש מובע בעיקר סביב סוד משפחתי, שהוא המגנט הדרמטי של הסיפור.
           
גיבור הסיפור - אחד מיני רבים - הוא וואחיד עאטף, מרצה צעיר לכימיה שעבר עם אשתו, רנין, מעיר הולדתו יפו, לבית בחיפה שנבנה על הנחלה של משפחתה. יפו וחיפה, ה"ערים המעורבות", הן דמויות מפתח בסיפור, בין השאר בהקשר של הסיפורים המשפחתיים, ואף יותר מכך בהבלטה של סיכסק את מערך הכוחות הבלתי נגמר בין העבר להווה, בין העברית לערבית ובין הרצון לחיבור לזהות האתנית, לכוונה להשתלב בחברה הישראלית.
           
"יפו היא כבר לא מה שאת זוכרת, נדיה", אומרת אמו של וואחיד בבית הקברות לאחותה המתה, שנרצחה לפני ארבעים שנה בפרשייה סבוכה ומסתורית, שהוסתרה מוואחיד אך רודפת אותו. בעקבותיה הוא יוצא למסע, נפשי בעיקר, שמשנה את חייו. "לא נשאר מיפו הרבה", היא מוסיפה, "גם לא מהיפואים". ובמקום אחר כותב וואחיד לאחיו הגדול, זוהיר, המרצה תקופת מאסר בכלא, על הפגישה שלו עם מי שעתידה להיות אשתו לאחר שאמר לה שהוא מיפו.

"העברית נעלמת", היא השיבה, וציינה שהיא מגיעה מהכפר עיילבון. "מי שמע בזמנו ביפו על יישובים ערביים?", כותב וואחיד לאחיו. "היינו עסוקים מדי במירוק המבטא שלנו, בבית הספר, במכולת, בתור בקופת החולים".
           
הסוד המשפחתי סביב מותה של נדיה נחשף לקוראים בדרכים שונות לאורך הרומן, במקביל להתערערות של וואחיד. ההתערערות הזו באה לידי ביטוי בכל אספקט של חייו, והוא - כמעין אנטי גיבור שהגורל מניע אותו כסומא והמום - מנסה להתמודד עם השינויים הדרמטיים שפוקדים את נפשו.

שפת הדיבור ושפת הכתיבה - אינן מוצגות כגואלות מההתמודדות של הדמויות עם המציאות, שכן סיכסק מרבה להכניס לרומן שתיקות, מצבים של אי-מענה (למשל, מרבית שיחות הטלפון אינן נענות) ופרטים חשובים שאינם נמסרים וכנראה יוסתרו לעד. כך נוצר מערך מרתק של התקרבות והתרחקות, של נוכחות והיעדר, שמעניקים לרומן את הכוח הדרמטי שלו.
              
נדמה שכל מושג שאליו מתייחס סיכסק נבנה ומתפרק שוב ושוב. כך בנוגע למושג הבית: וואחיד ורנין עברו לביתם החדש, המסמל במידה מסוימת את האידיאל של ערביי ישראל - מקום של יציבות בתוך החברה הישראלית. מתוקף היותו ממוקם בנחלת המשפחה, יש בו גם נטיעת שורשים של הזהות הערבית. אך השניים מוצאים עצמם דווקא בבית הולדתם, במולדת שטמונים בה גם שדים וכאבים.
           
סיכסק מערער גם על היציבות של המשפחה דרך תיעוד של דינאמיקה בעייתית, כמו ביחסים בין הגיבור לאחיו, ובמידה רחבה יותר - הסוד מחלחל לכל מערכת יחסים בין הדמויות, גם אלו שנדמה שהן רחוקות מאוד זו מזו. הוא גם מראה כיצד קודים חברתיים ומסורתיים מכתיבים מציאות אלימה, מדכאת, שערורייתית - בעיקר בהקשרים של מקום האישה בתא המשפחתי, ובאיזה אופן הנשים מתמודדות ונלחמות בכך.

מעניין גם לראות כיצד סיכסק מבטא את המצב הזה לאורך הרומן, כאשר כל דמות מקבלת "את ההזדמנות" לבטא את מיקומה במרקם החברתי הצפוף, ודמויות הנשים במיוחד הן מורכבות ומציגות אלטרנטיבות מפתיעות וחשובות.
             
לסיכום, "תישרין" הוא רומן עז מבע, המשלב דרמה משפחתית עם מאפיינים של מסתורין; רומן ישראלי מאוד, עכשווי, היוצר סינרגיה מעניינת בין הפוליטי לאנושי.

"תשרין" מאת איימן סיכסק, הוצאת "אחוזת בית", עורכת: שירה חדד, 224 עמודים.
 

בספר הביכורים של נועה סוזנה מורג, כמו בחיים המודרניים, הדמויות האנושיות הן רק שחקניות המשנה. כשאלו לכודות בתוך עולם וירטואלי מתוכנן בקפידה שהפך אותן מלקוח למוצר, זה הזמן להתעורר מהאשליה ולהעדיף את המציאות הפגומה

             


רומן הביכורים של נועה סוזנה מורג מחולק לשלוש נובלות קצרות, שכל אחת מהן מתחקה אחר חווית משתמש שונה. כל דמות מספקת הצצה להווה של דור ה-Y. למשל, דמותו של מעצב האתרים שמקבל הצעת עבודה לעצב אתר פורנו, מסביר ללקוח שלו כיצד מעצבים את חווית המשתמש באתר בצורה טובה. "'האנונימיות גורמת לאתר שלך להיראות כאילו הבנות נמצאות בו, איך אומרים, מטבען'. 'נו, ובדיוק על זה אנחנו הולכים, לא? תגיד לי אתה מה יותר טבעי משם על תמונה'" (עמ' 33). ואולם, כשהחוויה האמיתית והאינטימית מגיעה לביתו של המעצב בדמותה של מעצבת אתרים בשם יאנה - הוא לא יודע כיצד להגיב ואיך מתנהגים בסיטואציה כזאת.                                                      

"חווית משתמש" הוא ספר שעומד בדיוק על הפער הזה, שבין הייצוגים הדיגיטליים למציאות עצמה. מורג מקצינה את העידן הדיגיטלי בו הממשות מתווכת בעזרת אמצעים טכנולוגים ושיווקיים. היא מסגירה את הליקויים של העולם הווירטואלי שאמור לספק נגישות, קלילות ושלמות, בדמותה של המציאות הפגומה והמסורבלת שהפכה אבסורדית.            

מורג מציגה את הפעולות האוטומטיות והשגורות שנעשות מידי יום בעולם הדיגיטלי באור שונה וזר. בכך היא מאירה אותן  והופכת את הפעולות המכניות שנראות לנו כיום כ"טבעיות", לפעולות מהונדסות ומתוכננות היטב שעוצבו ותכננו במיוחד עבור הצרכן. ה"הזרה" הזאת מציגה תמונה אבסורדית של המציאות הנוכחית וחושפת את חדר המכונות של העולם, הן הווירטואלי והן הממשי.        
                                      
נובלה אחרת ברומן מספרת על שגרת העבודה הסיזיפית והמנוכרת של עובדי "טלאדמין" בישראל, תאגיד גלובלי שנותן שירות מרחוק ללקוחות עסקיים, מניהול הלו"ז של הלקוח ועד להזמנות מזון וקניית בגדים עבורו - כל זאת בזמן שהם אמורים להיות זמינים, אדיבים ולספק שירות מקצועי וטוב. אבל במציאות, חווית המשתמש שלהם היא עגומה: המשרד שלהם מוצף עקב סתימה בשירותים, תוכנת מחשב מחליפה אותם, הבוס מעצבן ולקוח של אחד מהם מת. "מבחינת הלקוח, אתם ההמשך של הדאטא ופוליו וזה גורע מהאנושיות שלכם מולו, וזו הסיבה שבגללה אין באאוט סורסינג מקום לטעויות אנוש" (עמ' 92).                                          

דור ה-Y נולד לתוך עולם שכולו חווית משתמש אחת גדולה. עולם גלובלי, עולם של שפע וטכנולוגיה שחוצה מרחב וזמן. אך יחד עם זאת הוא לכוד בתוך עולם וירטואלי בו הוא כבר לא הלקוח אלא המוצר. כל דבר שמקיף אותו הוא מלכודת צרכנית של אשליה וסימום תודעתי שעוצבה במיוחד בשבילו. המציאות היא החצר האחורית שלו, כי בעולם וירטואלי המציג שלמות ומצליח לחקות את המציאות יותר טוב מעצמה, אין בה צורך עוד.                                                   
מורג נהנית לפוצץ את הבועה הווירטואלית של בני דורה ומבליטה את הניכור האנושי לצד היתרונות הדיגיטליים שהעידן הזה מציע. לכן בכל פעם שגיבורי הספר חווים את הניגוד שבין האנושיות למכניות, הם נאטמים לרחשי הממשות. ב"חווית משתמש", כמו במציאות העכשווית, הדמויות האנושיות הן רק שחקניות המשנה, או כמו שאומר המנכ"ל ב"טלאדמין": "העולם סביבנו משתכלל, ואנחנו משתכללים אתו" (עמ' 162). מורג מבקשת להעיר את המשתמש מהחוויה הנוחה והעוטפת וקוראת לו להביט היטב סביב ולחשוף את המלכודת המפתה: זה לא קסם, זאת אשליה.

"חווית משתמש" מאת נועה סוזנה מורג, הוצאת "כתר", עורכת: יערה שחורי, 200 עמודים.

שני ילדים יש לזוג שבמרכז ספרו של שמעון צימר. אחד מהם, נדב, מת בתאונה במהלך שירותו הצבאי - שאולי הייתה בכלל התאבדות. במבט מלא חמלה משרטטת העלילה את ההתפוררות המשפחתית נוכח האירוע ומציבה מול הקורא את המראה, כמו אומרת: זה יכול לקרות גם אצלך




ספרו של שמעון צימר "לפעמים הבית הוא רוצח" נפתח בשריפה. בני הזוג, אורי ונעמה עומדים נדהמים אל מול להבות האש שמאיימות להגיע אל ביתם שבגליל וגם אל קבר בנם המת, נדב. מוטיב האש מרחף מעל הרומן הזה והוא מסמל את הכלייה, ההתפרקות אבל גם את התשוקה שחווה כל אחת מהדמויות.

העלילה שטווה צימר מוליכה את הקורא בין השלבים המורכבים של התפוררות התא המשפחתי שבנו אורי, איש אקדמיה המתמחה במוזיקולוגיה שהוא גם יוצר לעת מצוא, ונעמה, פסיכולוגית המטפלת בלקוחותיה בדירתם. היא, כדרכה של הקלישאה, מטפלת הרבה פחות בעצמה ובחייה.

שני ילדים יש לזוג, אחד מהם, נדב, מת. במהלך שירותו הצבאי מצא את מותו בתאונת דרכים, אותה הסופר בוחר להשאיר כשאלה פתוחה. האם הייתה זו תאונה מקרית? האם התאבדות? הרקע הנפשי של נדב בהחלט רומז לכך, ואי הוודאות מייסרת את ההורים שנשארו פעורי פצע מדמם. ויש את הבת, נועם, שהולכת בדרכה שלה, מזגזגת בין העדפות מיניות ונטיות דתיות, מרחיקה את עצמה מהבית ומהוריה.

שאלת מותו של נדב קורעת את רקמת המשפחה. הבור הפתוח סוחף אליו את התסכולים של כל בני הבית ומוביל אותם למקומות לא צפויים. כל אחד מהשלושה יוצא לדרך חדשה שיש בה סיכון גדול אבל גם שחרור אישי.

באחת הסצנות היותר משמעותיות בספר, נכנסת נעמה לחדרו של הבן, לובשת את בגדיו ויוצאת למקום התאונה. צועדת בשולי הכביש, מתעלמת מצפירת המכוניות וצעקות הנהגים, היא כמו נכנסת לטראנס, מדברת אל נדב ומנסה להבין את שהתרחש.

דמות האם המיוסרת מציפה, כמעט אינסטנקטיבית, את ספרו של דויד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה". אלא שכאן אין לנעמה את הפרווילגיה להימלט, אף לא לרגע, מן ההודעה הבלתי נמנעת. נדב מת, והקורא מתוודע אל המשפחה כאשר זהו נתון מוגמר. נעמה ואורי לא יכולים לברוח מבשורת המוות, כי אין להם לאן.

במקום להימלט מפניה, הם נמלטים אחד מן השני. מפסיקים לדבר, לכבד האחד את השני, לראות בזוגיות ערך ראוי לשימור. לאט לאט שורטים בני הבית האחד את פניו של השני. מסלוליהם לוקחים כיוונים שונים והזרות משתלטת עליהם.

צימר בחר, בחוכמה ראויה לציון, להימנע מרגעים גדולים מהחיים ומשיאים דרמטיים. כוחו של הספר טמון דווקא בדרך בה הוא מציג מראה אל מול הקורא. זו משפחה ככל המשפחות, היא יכולה להיות השכנים שלכם במושב או במצפה. אלה יכולים להיות גם אתם. הבן של כל אחד יכול להיהרג. הדיכאון הוא מכרסם שקט, כך גם הסודות ונבילת האהבה.

הוריהם הקשישים של הזוג קמלים ברקע. צימר כותב בחמלה את הכאב הגדול שבפרידה מהורים, אבל לא מסתיר אף פרט פלסטי מגסיסתם האיטית. זו עוד לבנה הנופלת מחומת החיים של נעמה ואורי. שניהם שמות גנריים כל כך, ואולי לא במקרה. כולנו קמלים, מראה לנו צימר. כמו חול שנוזל בין האצבעות, אי אפשר באמת לעצור את הנפילה.

צימר בחר לכתוב את מנוסתה האיטית של משפחה ממוצעת מעצמה, על כל כאבי החיים הנלווים לכך. אך למרות זאת זהו איננו רומן מדכא או שחור, אלא כזה המכיל את כוליות ההוויה על הטוב והרע שבה. בזכות כתיבה בוטחת ושקטה, הוא גם מצליח לנסח אמירה משכנעת על החיים, כזו שמתבהרת רק עם סיום הקריאה. שימו לב לחלקיקי החיים הבלתי נראים, אומר לנו צימר, הם המרכיבים הכי חשובים שלכם.

"לפעמים הבית הוא רוצח" מאת שמעון צימר, הוצאת "אפיק", 167 עמודים.