סימניות

איפון לפוטין: מיליוני תלמידים ברוסיה יתרגלו בקרוב את אמנות הג'ודו מתוך ספר של לא אחר מאשר נשיאם ולדימיר פוטין. פוטין, הידוע בחיבתו להפגנת שרירים פומבית, ושולט היטב באמנות הלחימה, הוציא לאחרונה ספר לימוד למתחילים בהפלות מזרן, אותו כתב בשיתוף עם אוליגרך ידוע שהוא גם בעל הוצאה לאור מרכזית ברוסיה. 

הספר, שעונה לשם הפשוט "אמנות הג'ודו", הושק בטקס ממלכתי שנערך במוסקבה, בו נחשפה נבחרת הג'ודו של רוסיה לאולימפיאדת ריו שתתקיים בחודש אוגוסט, והוא יחולק לתלמידים בתי ספר יסודיים. פוטין הוא ג'ודוקא ותיק, שמתרגל את ספורט המזרן היפני עוד מתקופת נעוריו בסנט פטרסבורג. בין אם הוא ג'ודוקא, מחנך או רק נשיא בעל חיבה לכוח, פוטין חסך לעצמו את הרשתות, פערי התיווך והכניסה לרשימות של מערכת החינוך. מהלך שלא מעט סופרים מקומיים היו חותמים עליו בשמחה.   

כותבים ספר? כדאי לכם לשקול מילים: לא מעט סופרים היו חותמים בשמחה על ההבטחה שספרם יהפוך לרב מכר. מה שנראה לרוב כשילוב של כישרון, רוח הזמן וגם לא מעט מזל, מקבל עכשיו אסמכתא מדעית. במחקר שערכו ג'ודי ארצ'ר, הקניינית הראשית לשעבר של הוצאת "פינגווין" הבריטית, ומת'יו ג'וקרס, פרופסור באוניברסיטת לינקולן שבנברסקה, נסקרו יותר מ-20 אלף רומאנים משלושת העשורים האחרונים בפילוחים שונים. התוצאות אמורות, כך טוענים השניים, להבטיח לכותבים את המקום בעשירייה המבוקשת.

האלגוריתם שפותח בעקבות הממצאים מודד מרכיבים שונים של הספר, כמו שם כותר, עלילה, תמה מרכזית  ואוצר המילים שמרכיב את הטקסט. ל"רב-מטר" שלהם, טוענים ארצ'ר וג'וקרס, יש סיכוי של יותר מ-80 אחוזים לנבא הצלחה מסחרית. אז מה אמור לכלול רומאן כדי להפוך לרב מכר? בין היתר פיתולי עלילה שמגיעים במקום הנכון, שימוש מדויק בשפה רגשית ומסוגננת והעדפה של דמויות אנשים על פני גמדים, חדי קרן או קוסמים. ג'.ר.ר טולקין, סביר להניח, היה חולק על התובנה האחרונה.   

לראשונה יכול הציבור הרחב להתבונן מקרוב במחברות בהן תירגל הסופר הצ'כי-יהודי פרנץ קפקא את העברית שלו. המחברות, שהן חלק מאוסף האוצרות של הספרייה הלאומית, נסרקו והועלו לאתר הספרייה וחובבי קפקא יוכלו אולי למצוא בהן רמז נוסף למה שהעסיק את הסופר האניגמטי. אחרים פשוט יראו בהן מחברות של עברית למתחילים. משעשע לראות את המילים אותן תרגל קפקא, ביניהן "טופס", "אחריות", "טרחנות", "מעשיות" וגם "חפירה".  

קפקא תירגל את העברית שלו בשנת 1917, שנה גורלית בחייו שבה אובחן כחולה בשחפת שממנה נפטר בסופו של דבר. מקס ברוד שמע על כך והופתע, ומהתכתבות ביניהם עולה כי ברוד אף חשב שקפקא מתכנן לעלות לארץ ישראל. קפקא אכן מצא עניין רב במורשת היהודית, אבל לא הספיק, כידוע, לממש את מחשבות הפעילות הציונית, אם היו כאלה. המחברות נשארות בעיקר כהבטחה לא ממומשת לכתיבה קפקאית של ספרות עברית. 

בראיון שהעניקה השבוע לרשת CBS, לציון מאה שנים להולדתו של אביה הסופר רואלד דאל, חשפה בתו לוסי לא מעט פרטים על  יצירתו. "העי"ג - ענק ידידותי גדול", שיצא השבוע לבתי הקולנוע בבימויו של סטיבן שפילברג ומבוסס על ספרו הקלאסי של דאל, כבר לבש צורה באנימציה מתקדמת. אבל הדמות המקורית נוצרה, כך מספרת לוסי, בעקבות מפגש עם חבר של המשפחה, וולי סונדרס.

הרעיון כבר היה קיים בראשו של הסופר. אבל כשקוונטין בלייק, המאייר שאייר את רוב ספריו של דאל צייר את הגרסה שלו לדמות, דאל לא היה מרוצה. "הוא קרא לסונדרס" נזכרת הבת לוסי, "ואמר לקוונטין -  תסתכל היטב על האיש הזה, על המאפיינים הנהדרים שלו - האוזניים והאף הגדולים". כך קיבל הענק את הדמות שהופיעה מאוחר יותר בספר. בכלל, הילדות במחיצתו של האב הייתה מלאת דמיון. "הענק היה חלק מאיתנו", היא נזכרת. "הוא גר בגינה שלנו מתחת לעץ הפרי".

דאל גם בחן באופן קבוע את הרעיונות לסיפורים על בנותיו. "כשהיינו הולכות לישון", מספרת לוסי, "היה סיפור קבוע של 20 דקות. אם בסופו התחננו לעוד, אבא ידע שיש לו רעיון מוצלח לספר". אבל לא רק סיפורי ענקים חביבים היו לדאל בראש. לעתים הם היו הרבה יותר קודרים. דאל הבת מסכימה עם הגישה שייחדה את דאל ושעירבה דימיון וקסם עם פחד ואפלה. "ילדים אוהבים לפחד" היא אומרת, "לא הכל צריך להיות נהדר כל הזמן" . 

 

המעריצים של חברת הקומיקס מארוול עדיין מעכלים: איירון מן, אחת הדמויות הפופולריות ביותר שלה, יהפוך לאישה שחורה בשם רירי וויליאמס. הדמות המפתיעה תחליף את המיליונר הפלייבוי טוני סטארק. מארוול, שאחראית ללהיטים כמו ספיידרמן, ת'ור וקפטן אמריקה, כבר הציגה לאחרונה דמויות מגוונות בבגדי גיבורי העל שלה. מיס מארוול, למשל, הפכה לנערה מוסלמית.

ההכרזה של מארוול, כצפוי, מעוררת תגובות מעורבות בקרב חובבי הקומיקס. בריאן מייקל ברנדיס, מי שיכתוב את איירון וומן החדשה, התייחס לכך השבוע בראיון לטיים מגזין: "אני לא חושב שאנשים מבינים בכלל כמה התגובות שלהם ברשת גזעניות". למרות זאת הוא מעיד כי נתקל בפחות ופחות תגובות שכאלה ככל שהקהל נחשף לגיבורים מגוונים. את הגיבורה החדשה הוא מתאר כבעלת יכולות מרובות יותר מקודמה הגברי, אותו שיחק, כזכור רוברט דאוני ג'וניור בעיבוד הקולנועי. 

כְּשֶׁאֲניִ יכָוֹל לְהַחְלִיף בְּמִשְׁפָּט
אֶת הַסִּבָּה
זוֹ אֱמוּנהָ.
כְּשֶׁרַק
אֱמוּנהָ אַחַת מְקֻבֶּלֶת
זוֹ דָּת.
כְּשֶׁאֲניִ יכָוֹל לְהַחְלִיף אֶת הַחֹק בְּדָת
לֹא הַמִּלִּים
נִרְדָּפוֹת.
 

1.7
לפניות והצעות: omri-ho@y-i.co.il

ב"מאוהב" מצליח אלפרד הייז לתאר סיפור אהבה פשוט של גבר לאישה על כל הפרטים שבו, בלי ליפול למלכודת הקיטש המתבקשת. כוחו וגם קסמו של הספר נשענים על ההימנעות מסצנות דרמטיות לטובת ההכרה בארציות של האהבה



מפעם לפעם מגיח מארכיון של הוצאה לאור או עיזבון כלשהו טקסט ספרותי מעולה שמישהו או מישהי בעלי חושים טובים זיהו שראוי, ואפילו הכרחי לפרסם. כך קרה עם ספרו של אלפרד הייז, "מאוהב", שעם צאתו לאור הפך במהרה לספרו המצליח ביותר, והוא גם הספר הראשון של הייז שתורגם לעברית.
 
שמו של הספר מרמז אולי לתיאור ספרותי של אהבה גדולה, רומנטיקה על גבול הקיטש ההוליוודי. לכאורה זה מתאים: התפאורה היא ניו יורק, האישה שבה מאוהב הגיבור היא דמות שיש בה עירוב של תום לב, גיחוך וכריזמה מהסוג העדין, ואילו הוא – נינוח, תוהה וסעור נפש.
אולם נקודת המוצא של הספר – איש יושב בבר ומספר לבחורה זרה את סיפורו – מבהירה מייד ש"מאוהב", יותר מתיעוד של אהבה, הוא מפגן נועז אך יחד עם זאת דקיק ורך, של טרגדיית ההתאהבות.
           
וזו טרגדיה של ממש. כפי שמציין המספר בעצמו, באחד מהקטעים שלועגים לבנאליות של החיים המודרניים, במיוחד העירוניים: "הדבר היחיד שלא אבד לנו, חשבתי, הוא היכולת לסבול. בסבל אנחנו מצוינים. אבל הסבל הזה כל כך שקט. לעולם לא נפריע את מנוחת השכנים בגללו. אנחנו מתמוטטים, אבל עושים זאת בדרך הצייתנית ביותר. זה אנחנו. זה בדיוק אנחנו. המתמוטטים הצייתניים".
           
סיפור היחסים בין השניים, על התהפוכות הרבות שבו, התובנות המעמיקות והשטחיות גם יחד, הפיתולים המפתיעים והשיחות הצדדיות שנמסרות במעין ניגון סוחף, הוא דרמטי במובן הכי לא דרמטי שהורגלנו אליו. גבר ואישה מכירים, מתאהבים. לכל אחד יש אופי משלו, מנהגים, עבר וחלומות. ואז מגיע עוד גבר, וההתאהבות משנה את פניה, כי דברים קורים, כפי שהם קורים כל הזמן, ובעצם, אין בזה שום דבר מיוחד, אולי אפילו כרוניקה של מוות ידוע מראש.

ובכל זאת, הייז מצליח להתעלות מעל כל זה, פשוט מפני שהוא מכיר בבנאליות של האהבה וחותר תחתיה דרך המעשה הספרותי, דרך אופן הביטוי המתוחכם אך הבלתי מתחכם, השנון אך הלא מוגזם.

כך למשל, כאשר המספר שרוי בסערת הסיפור וההתרחשויות, כשהוא משחזר את השלבים המוקדמים של ההיכרות, הוא מרבה בסוגריים ובאמירות צידיות. לעומת זאת, ככל שהוא מתקדם בסיפור ונקודת המבט שלו נהיית מפוקסת יותר, כך הטקסט נהיה יציב ובטוח. הוא מדבר על אהבה ואורבניות, על בנאליות וסבל, על מאבק בין הפנימי לדינמיקה הזוגית, ועושה זאת בכנות ורהיטות, ובסחף רגשי ולשוני נפלא, שמפיג את הערפל אך שומר בכל זאת על דוק של מסתורין.

הייז  ידוע בעיקר כתסריטאי, והדבר ניכר בספר, בעיצוב הסצנות והמבעים המשכנעים של הדמויות. יפים במיוחד התיאורים שלו, שהם שילוב קסום של אווירה, סביבה ונפש: "היא ישבה אל החלון, מביטה החוצה אל האפלה, כאילו אם תסתכל זמן ממושך מספיק, מספיק בשקט, אותה דממה רטובה ועצובה, נטולת אור אך לא בלתי נעימה, תישאב לתוכה, ותתפשט בתוכה, עד שתיקח בה חלק ותהיה חלק ממנה, מן האי-שם שלה, מדממת העד שלה".

סליחה על הבנאליות, אבל איך אפשר שלא להתאהב?

"מאוהב", מאת אלפרד הייז, מאנגלית: דפנה רוזנבליט, הוצאת "תשע נשמות", 191 עמ' 

אף שאינה חיה בארץ, כתיבתה של איילת צברי שופעת ישראליות. מסבתא תימנייה ועד פרשנות של ילדה למודעות אבל - הסיפורים הקצרים בקובץ הראשון שלה מגישים מציאות מורכבת באופן שמאפשר הזדהות וגם הנאה בקרב הקורא



המקום הכי טוב בעולם, על פי איילת צברי, יכול להיות לכמה רגעים רחוב סואן בבומביי או צל הנופל ברווח בין בנייני שיכון עולים או בית קפה ירושלמי כמה דקות לפני פיגוע. 11 סיפוריה מסופרים מנקודות מבט שונות לגמרי ומאפשרים, בזכות כתיבה מלאת קול ומנעד מרשים של זוויות התבוננות, לזרוק את הקורא אל בין השורות ולהכיר את הדמויות בסיפור לעומק, גם אם הסיפור משתרע על פני דפים בודדים בלבד.

צברי, סופרת ישראלית-קנדית החיה בוונקובר, מביאה באסופה זו סיפורים מלאי ארץ-ישראליות ופותחת בכל סיפור דלת אל נדבך אחר בתרבותנו המורכבת: רוסלינדה המטפלת הפיליפינית, השולחת מתנות לבתה הרחוקה ממנה, סבתא המעלה זכרונותיה מהליכה מצנעא לעדן, צעירה לפני גיוס המגלה מחדש סיפור משפחתי מההיאחזות בסיני, צעיר הפוגש במקרה את בת זוגו לשעבר והיא כעת חרדית, חיילת שמזייפת גימלים כהכנסה צדדית בשירותה הצבאי.

נדמה שבכל סיפור נמשך הגיבור כמיתר מתוח או אל ישראל או החוצה ממנה. הסיפורים סוקרים מערכות יחסים שונות וחיפוש אחר זהות, ומעלים את קונפליקט הישראליות של דור ההווה ודור ההורים. הסבתא התימנייה, דמות הנוכחת בשניים מסיפוריה של צברי, מכילה בתוכה את סיפור העלייה מתימן ואת הקרע הבין-דורי שנוצר נוכח עזיבת הדור הנוכחי את הארץ הנכספת.

בסיפור "ברית מילה" מבקרת הסבתא את בתה ומגלה שנכדה אינו נימול, ומסרבת בתחילה להחזיק אותו בידיה. כשהיא בורחת אל בית הקפה השכונתי, רודפת אחריה בתה ומפייסת אותה בבשורה על כך שכבר שנים, מדי שישי, מכין בעלה מרק תימני ושכדאי שימהרו, שכן הוא עוד רגע מוכן.

גם שאלת הזהות היהודית - ישראלית צפה בסיפור "תגידי עוד פעם תגידי עוד משהו", שבו פוגשת נערה קנדית חברה חדשה שעלתה לישראל מבלרוס. באחד מהרבה דיאלוגים מופתיים, מנסות הנערות לאפיין את זהותן, אגב שיחה באוטובוס בדרך לקניון. לאנה, הישראלית הוותיקה יותר, חונכת את חברתה שהגיעה זה עתה מקנדה ואומרת לה שתתריע אם היא רואה על האוטובוס מישהו חשוד, מישהו שנראה ערבי.

בהקשר ישיר להתבגרות בישראל מוכת המלחמות מובא כאן נושא האבל מנקודת מבט נערית ונושא עמו את רוח חוויית האובדן הייחודית לארצנו. בסיפור "מטוסי קרב" עושה הגיבורה שהתייתמה מאביה סדר לקורא על חוויית האבל היומיומית הנוכחת בכל בוקר בכל בית ישראלי: ״שחור בעמוד הראשון פירושו שהרבה חיילים נפלו בלבנון. אדום זה בדרך כלל רצח. תאונה קשה יכולה להיות גם וגם. אם מישהו מת מהתקף לב או מחלה מכניסים את זה למודעות האבל בסוף העיתון, בתוך מלבנים קטנים ומסגרות שחורות״.

איכויות הכתיבה של צברי, יחד עם שפע הדמויות הנושאות איתן את סיפוריהן הקטנים אל ישראל ומחוצה לה, מביאות איתן דיאלוגים מדויקים וסיטואציות פשוטות המתוארות ברגישות גדולה ולעתים באירוניה. התוצאה היא אסופת סיפורים מדויקת אותה כיף לקרוא ועמה קל להזדהות, וכל אחד ואחד מהם מגיש לקורא את כל הטוב שסיפור קצר יכול להציע.

"המקום הכי טוב בעולם", איילת צברי. מאנגלית: ברוריה בן ברוך, הוצאת "עם עובד", 253 עמ'
 

שתי אחיות חירשות עומדות במרכז "אקווריום", הרומן המורכב של יערה שחורי. העולם המבודד שיצרו לעצמן, המורכב ממילים כתובות ומשלל צורות תקשורת שפיתחו לעצמן, מוסבר באמצעות דימויים יפהפיים, אך הגודש הלשוני הזה עשוי גם להתיש



השנים הראשונות של החיים מזינות בנדיבות  את הנרטיב שאדם מגבש לעצמו על חייו. תהליכי הזיכרון מתעתעים ובוגדניים, בעיקר כשהדבר נוגע לשנים המעצבות והקריטיות. על הרקע הזה כל משפחה היא פקעת של סיפורי רשומון שבהם מעמדן של העובדות נזיל מאוד. יערה שחורי כתבה רומן יפה ומורכב שצולל לתוך נימי הדרמה המשפחתית מנקודת מבטן המשולב של שתי אחיות. היא עוקבת בעדינות ובסבלנות אחר התפתחות הנרטיבים האישיים של הגיבורות שגדלות בסביבה חריגה וייחודית, אך מספרות סיפור אוניברסלי על כאב ההתבגרות.

לילי ודורי אקרמן הן שתי אחיות הגדלות במשפחה של חירשים. הוריהן מעדיפים לחנך אותן בבית מתוך אמונה שכך הן יהיו מוגנות מכאב החיכוך עם החברה השומעת וגם מתוך עמדה גאוותנית ורומנטית משהו, שמנסה לסמן את החירשות כמאפיון ייחודי וחתרני. האב אלכס הוא אדם כריזמטי הסוחף אחריו עדת מאמינים הבאים משולי החברה. לצדו האם אנה, יפה, שתוקה ובוכייה, ותפקודה לקוי כמו שמיעתה.

שתי הבנות היצירתיות צומחות פרא ובוראות לעצמן עולם דמיוני עשיר שבו לסיפורים יש כוח מאגי ולדימויים יש ערך סגולי שמפצה על נכותן. הן גדלות בסימביוזה גדולה שבה כל אחת יודעת את אחותה ללא מילים. על סף גיל ההתבגרות נאלצות האחיות להיפרד באופן שרירותי ואכזרי כשרשויות הרווחה שולחות את דורי לפנימיה.    

התנועה הסיפורית ברומן פועלת בכיוונים מנוגדים. מצד אחד הילדות גדלות ויוצאות כל אחת לדרכה בעולם ומצד שני הדמויות מצויות במהלך מתמיד של התכנסות נפשית, התכרבלות והשתבללות. הן נאחזות בעיקשות בגן העדן המדומיין האפל של ילדותן, כוח ממגנט מושך אותן שוב ושוב אחורנית אל בועת הסימביוזה הראשונית הממוגנת שלהן. עננה של מתיקות ילדית משובצת אגדות ומפלצות משמשת מחוז לגעגוע אינסופי ולהתבוססות בעולם חלומי ושקרי.  
 
הספר עמוס בסמליות של המים, שמנסים להמחיש את חוויית החרשות. בנות ים שצריכות להחליט אם לעלות ליבשה ולהתחיל לשמוע באופן מלאכותי, ברזים דולפים, טביעה בים, גרגור מים וברווזים באגם. אך מעל לכל שולטת מטאפורת האקווריום, זהו הסמל החובק כל. האקווריום הוא המטאפורה למכל המשפחתי הנראה שקוף אך אוטם כל מגע עם הסביבה, הוא מכל הילדות המוגן והוא הבועה הסימביוטית והדוממת שהאחיות יוצרות לעצמן.

הספר גדוש בעוד דימויים ומטאפורות יפהפיות. כל דבר הוא כמו משהו אחר, שום דבר אינו רק הדבר כשלעצמו. אך ישנם רגעים בהם הגודש עולה על גדותיו. המאמץ האינסופי לדייק, בשפה לירית נפלאה ככל שתהיה, עלול גם להתיש. נדמה ששחורי אינה משוכנעת שאוזני הקורא קשובות דיין והיא זועקת להשמיע את קולה מתוך הבועה המטאפורית שלה ככותבת. בחשש של שחורי יש גרעין אמת כי הספר נותר מרוחק ומנותק בתוך יופיו.  

מעבר לסיפור המשפחתי, שחורי עוסקת בטיבה של התקשורת האנושית. מוטיב החירשות הוא מטאפורה ללקות ולחסר האנושי המובנה. מעשה הקריאה והכתיבה שהאחיות עסוקות בו ללא הרף היא החכה שבאמצעותה אפשר לדלות פנינים מהביצה. שחורי מציבה את הקריאה והכתיבה כיכולת האולטימטיבית להיות במגע אמיתי וטהור. שכן גם בין האנשים הקרובים ביותר, ערוץ התקשורת העמוק ביותר והמועדף הוא עדיין ערוץ מתווך ומעובד. זוהי ללא ספק הכרזת נאמנות בלתי מתפשרת למילה הכתובה היפה, זו המנוסחת לעילא.
 
"אקווריום", יערה שחורי, עורך: עודד וולקשטיין. הוצאת כתר, 248 עמ'