סימניות

בחודש דצמבר, בתזמון מושלם עם ציון עשור להוצאתו להורג של סדאם חוסיין מתכננת הוצאת הספרים "הספרוס", להוציא לאור נובלה שכתב הרודן העיראקי בתרגום לאנגלית.

הנובלה, שחוסיין סיים לכתוב לפני פרוץ מלחמת המפרץ, עוסקת בשבט שחי על גדול נהר הפרת לפני 1500 שנה ונלחם בכוח פולש. בהוצאת הספרים מתארים אותה כ"יצירה בדיונית שהיא שילוב של 'משחקי הכס' ו'בית הקלפים'.

את כתב היד של הספר קידמה בתו של סדאם, רגד חוסיין, עוד בשנת 2003 ותכננה להוציא אותו לאור בירדן ללא הצלחה. מספר גירסאות פיראטיות שלו החלו לצוץ במקומות שונים בעולם וב-2006 הספר ראה אור באופן חוקי ביפן ובטורקיה תחת השם "ריקוד השטן". עכשיו, כהמהדורה האנגלית בדרך, נקווה רק שמישהו יזכור לשלוח לבוש עותק לקריאה.  
 

"אם יש משהו שלמדתי כשגדלתי, זה לא להתעסק עם סבתא" - מי שאמר את המשפט הזה הוא לא אחר מאשר הנסיך וויליאם. ויש לו סיבה טובה, כמו שראינו לא מזמן, כשחטף נזיפה מהוד מלכותה. הציטוט המשעשע הזה מופיע בספר חדש שליקט את דעתם המפתיעה, המשעשעת והמרגשת של מיטב האמנים והידוענים על סבא וסבתא שלהם, כמו גם את תחושותיהם של הוותיקים שכבר הגיעו לגיל שאפשר להתחיל (לנוח ולשחק עם הנכדים) את השלב הרגוע בחיים. לצד יורש העצר הבריטי מככבים בספר גם מארק טווין, בראד פיט, טום הנקס, אוסקר וויילד ועוד רבים.

הספרים, שיצאו בשני כרכים - אחד לסבים ואחד לסבתות, עושים הרבה כבוד למוסד הסבאות. הקומיקאי הבריטי המנוח לז דוסון, למשל, נזכר באמא הקשישה של חמותו ש"התברכה בכל כך הרבה קמטים, עד שכשחייכה נראתה כמו תריס ונציאני". השחקן טום הנקס מתאר את החוויה של הסבאות כ"קייטנת החלומות של ההורות -  אתה זוכה בכל הכיף בלי הלילות הארוכים ללא שינה". הבמאי וודי אלן כבר היה פרקטי יותר. "אני מתגאה בשעון הכיס המוזהב שלי", הוא מספר. "סבא שלי מכר לי אותו על ערש דווי".

בשביל החיפושית פול מקרטני, זה כבר תפקיד מאתגר יותר: "הנכדים שלי קורעים אותי ב-Rock Band" (משחק מחשב המשלב נגינה בגיטרת פלסטיק), הוא מספר. "ואז אני אומר להם היי, אולי אתם טובים יותר ממני בזה, אבל אני יצרתי את האלבומים המקוריים, אז סתמו".

את הספרים ערכה אדריאן בייסלי. השיגו אותם באמצעות כרטיס האזרח הוותיק שלכם. עוד ציטוטים מרנינים תמצאו פה.

מה משותף לעצי טרנטולה, דג מדבר וכובעי ענק? אם לא זיהיתם, סימן שלא קראתם כילדים את הספרים של ד"ר סוס. ב-Discover, מרכז ספרותי לילדים בלונדון, החליטו להקפיץ את ההמצאות מלאות הדימיון של הסופר האגדי מהדפים, וליצור מהם חוויה אינטראקטיבית. בתערוכה, שתיפתח בסוף החודש, יוכלו המבקרים לנסוע ברכבת המטורללת מ"לא רעב ולא אוהב", להיכנס לבית של "חתול תעלול" ולהתלבש כמו היצורים כחולי השיער מאותו הסיפור. אם יישאר כוח, אפשר גם לחטוב עצים צהובים.

התערוכה, שמתמקדת בארבעה מהספרים היותר המוכרים של סוס - "הלורקס", "לא רעב ולא אוהב", "חתול תעלול" ו"אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים", מתרכזת לא רק בכיף ובהשתובבות, אלא גם בעיבוד וחשיבה. "למשל, קיצוץ העצים מלווה בחשיבה אם כדאי בכלל לעשות את זה", אומרת קרלה בארנקל-בסט בראיון לגרדיאן. "יש גם פינות שקטות ופינות קריאה" - מתבקש, כאשר מדובר בסופר שכתב עשרות ספרי ילדים יחודיים כל כך. 

כששרלוט ואנדרו, זוג בריטי מפרברי לונדון, ביקרו יחד עם ילדיהם בסט הצילומים של סדרת סרטי הארי פוטר, הם לא שיערו שבקרוב מאוד הבית שלהם יראה אותו הדבר. שלושת הילדים הנלהבים ביקשו וקיבלו בית תואם וההורים זרמו עם הרעיון - המשפחה מלאת הדימיון החליטה להפוך את המטבח וחדר האוכל שלהם לכזה שנראה בדיוק כמו המתואר בסדרה המצליחה פרי דימיונה של הסופרת ג'יי קיי רולינג.

לצורך המבצע הם הטיסו במיוחד לוחות עץ יחודיים מספרד ועיטרו את החדר כולו בריהוט עתיק מגולף, בנברשות מתכת ואפילו בשיריון בסגנון ימי הביניים. "נשאר לנו חדר אחד בבית שעוד לא שיפצנו", סיפרה שרלוט בראיון. "ולא רצינו שהוא יהיה כמו שאר חלקי הבית". את רוב הרהיטים הם מצאו בחנויות ענתיקה, אבל למרות הכל דאגו לטלוויזית LCD בסלון. אם דאגתם לאותנטיות, אתם יכולים להרגע. לא צריך אפילו ניחוש אחד כדי לדעת איזה סרט מוקרן בו.  

כל חובב סיינפלד אמור לזכור את הסיטואציה בה איליין זורקת ידיים ורגליים לכל עבר, ללא טיפה של חוש קצב, ומבצעת ריקוד העונה לשם "מכונת הכביסה". לא אחת ודאי נשאלה השאלה - מאיפה נלקחה ההשראה, המיוחדת ללא ספק, לאותו ריקוד? ספייק פרסטן, אחד התסריטאים של "סיינפלד", ומי שהיה לפני כן הבוס של ג'וליה לואיס דרייפוס ב"סאטרדיי נייט לייב", מגולל בספר החדש "סיינפלדיה: איך תכנית על כלום שינתה את הכל", את הדרך בה הריקוד המוזר מצא את דרכו לסדרה. פרסטן ראה את הבוס שלו רוקד באחד מערבי החברה, והיה מופתע מ"הדרך בה הוא רקד, כאילו לא ראה איש רוקד מעולם". מאוחר יותר אותו בוס אפילו העניק ללואיס דרייפוס שיעור פרטי על הצעדים המדוברים.

אבל זו ממש לא האנקדוטה היחידה בספר. שמתרכז באחורי הקלעים של הסדרה מימיה הראשונים, כשעוד הייתה רעיון בראשם של היוצרים לארי דייויד וג'רי סיינפלד, ועד להצלחתה העולמית. את אחד התיאורים המשעשעים אפשר למצוא בדרך בה חייהם של היוצרים הפכו לשלד של הסדרה עצמה: לארי דייויד והשכן שלו, קני קריימר (שביקר לא מזמן בישראל) חיו דלת מול דלת, ממש כמו בתכנית.

הידידות המוזרה בין השניים היתה כל כך קרובה, עד שבשלב מסוים הם כבר לא סגרו את דלתות הדירות, כך מתואר בספר. קריימר היה נכנס עם חלוק רחצה ובוהה במקרר הריק של דייויד, בעוד זה צופה בבייסבול. קריימר היה שואל על התוצאה ועוזב. הדינמיקה הזו, שהתגלגלה בהמשך ליחסים בין ג'רי לקריימר, כבר הפכה לנכס צאן ברזל טלוויזיוני. הספר אולי יוסיף עוד זווית לתכנית, שהצהירה על עצמה כתכנית על כלום, אבל הפכה להרבה יותר מזה.  

  

מָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה הוֹפֵךְ
הֶכְרֵחִי לְאַחַר שֶׁנִּגְלָה
הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת גּוֹרָלִי
כְּמוֹ אוֹר,
שֶׁיָּצָא לְדַרְכּוֹ לִפְנֵי שָׁנִים.
 
כָּמוֹךְ שֶׁעוֹד לֹא נִגְלֵית
אֲבָל נַפְשִׁי
יוֹצֵאת אֵלַיִךְ.
 

22.7
לפניות והצעות: omri-ho@y-i.co.il

עשר שנים אחרי "פני המקום" שבה דורית פלג לכתיבתה המורכבת בספרה "אמנות ההכרחי", ויוצרת פסיפס ספרותי בשפה עשירה ואלגנטית. ככותבת מוכשרת, פלג יודעת את מלאכתה ומוכיחה שהזמן בין רומן לרומן עשה לה רק טוב

שני מאפיינים רווחים ובעייתיים של הספרות הישראלית העכשווית נמצאים ברומן החדש של דורית פלג, "אמנות ההכרחי": הוא ארוך מאוד (למעלה מ-400 עמודים) וגדוש בדימויים ומטאפורות. ובכל זאת, מדובר ברומן מצוין.

עשור חלף מאז יצא לאור הרומן האחרון של פלג, "פני המקום", שזכה לשבחים רבים. עתה היא חוזרת עם רומן נוסף שיש בו שילוב של תחכום ועדינות, רעיונות מפותלים וטכניקה שמבוצעת היטב. "אמנות ההכרחי" הוא המשך ישיר ומתבקש לסגנונה הספרותי של המחברת. אולי אלו השנים הרבות שעברו בין שני הרומנים האחרונים, ואולי פשוט משום שפלג יודעת את מלאכתה. כך או כך – הסגנון שלה, ההתעמקות המיסטית כמעט בפרטים, בנקודות מבט, בחתירה אל הנסתר שנחשף במלוא עושרו ומורכבותו ואלו שוב מהלכים קסם.

לאורך השנים פרסמה פלג, מלבד הרומנים שכתבה, גם קובץ סיפורים, אגדות למבוגרים וקטעי פרוזה שנעו בין סגנונות וסוגות. הגיוון של יצירתה הוא לזכותה ככותבת, וגם בא לידי ביטוי ברומן החדש, אשר אינו הולך בתלם הספרות הריאליסטית או הנרטיב הסדור. זוהי ספרות אסוציאטיבית, תת-הכרתית אפילו, שהחושים – ובעיקר הראייה – הם העיקר שלה, ולא העלילה. הסיפור למעשה נגזר מתוך הרשמים על העולם והנמצא בו, שמתקבלים בצורתם הפיזית, המטאפורית והפרשנית על ידי המספרת של הרומן. למשל במשפט שכזה: "אחרי הבוהק החיוור של היום היה משהו מרגיע באפלולית הזאת, מוחשית ורכה כקטיפה, שמחתה אט-אט את סבך השיחים והעצב".

לפיכך, קשה ואולי בלתי אפשרי, במכוון, לתאר ולו בקצרה את עלילת הרומן. די לומר שהוא מתאר מצד אחד מפגש מקרי של אישה, אם לילד המתחיל בעצמו להתבונן בעולם וגם בה. היא מרצה לתולדות האמנות הפוגשת בחייל רוסי במהלך נסיעה ברכבת. המפגש הזה, שראשיתו בדמיונות של המספרת, משתרג בקורותיו של סוחר עתיקות ארמני הנמצא בפריז בתפר שבין שתי המאות ה-19 וה-20. אותו סוחר, שבו נזכרת המספרת בבהירות מדהימה, מעלה לא רק את אמנות המזרח אלא את יצירותיו של אנרי מאטיס בתחילת דרכו, ואת דמותו של הצייר המערבי הנודע.

כן, זהו רומן על ניגודים (מזרח-מערב, גבר-אישה, נעורים-בגרות, וכן הלאה), אבל לא במובן הפשטני השכיח, שכן פלג משתמשת באלמנט הזה כדי לארוג מכל החוטים הפרומים, משהו בעל משמעות ויופי. היא מבקשת לומר דבר מה על הכוליות של העולם ושל האנושות; על כך שההתבוננות שלנו בפרטים הצידיים, הבלתי נחשבים, הטריוויאליים, החריגים, היא המפתח לחיים, היא הכוח הגדול הטמון בנו.

פלג עוסקת ביצירה של אמנות ובכוחה הרגשי הרב, ובעצמה רוקמת יצירת אמנות שאינה מציגה למשל יופי לשם הראווה, אלא לשם מתן ביטוי למורכבותו וגמישותו של מושג היופי. היא יוצרת – באופן צורני ועלילתי כאחד – שרשרת של התייחסויות ומבטים, ערב רב של רצפים (חלקם סדירים, חלקם אסוציאטיביים) שרק התבוננות מעמיקה וממושכת בהם תיצור אצל הקוראים את אותה תמונה מרובת פרטים, אותה יצירת אמנות.

וזוהי אחת הסיבות לכך שאורכו של הסיפור אינו מגרעתו, בשונה מספרים רבים אחרים. אף שהוא עמוס וצפוף, יש בו מן תנועה נכונה מאוד, מה שניתן היה לכנות - זרימה, אילולא היה הופך המושג לשחוק כל כך.

בהתאמה, גם הדימויים הרבים שבספר לא רק שאינם מכבידים עליו, אלא הם אחד ממקורות הכוח שלו. השפה של פלג אלגנטית כל כך, עשירה ונהדרת, והביטוי האקספרסיבי שלה מניח בפני הקוראים חוויה כפולה: ויזואלית ורגשית. זהו כמעט פלא כמה מרגש ומוחשי הרומן הזה, מבלי שברור מה מוליד את מה – האם בזכות עוצמת הרגש שהמלים מעבירות -  אנו צופים בהן בצורה ברורה כל כך, או שמא ההפך? כך או כך, זוהי חוויה חושית שפלג מעבירה שוב ושוב ביצירתה, ובהצלחה רבה.

אמנות ההכרחי, מאת דורית פלג. הוצאת "כנרת זמורה ביתן". עורכת: נועה מנהיים, 439 עמ'
 

הגיבור של "כולם נשא הרוח", צעיר החי בהתנחלות בשומרון, הוא בן דמותו של המחבר שגיא כהן. דרך סיפורו והטראומה שחווה, הוא מציג נקודות מבט שונות למציאות הסבוכה בגדה

שגיא כהן לא מפחד לגעת בפצע הפתוח של מדינת ישראל - מתנחלים וערבים, דתיים וחילונים, כיבוש ונחלה, ולערער על משקל היחסים המוכרים והמנוכרים שביניהם. בספרו "כולם נשא הרוח", הוא מתאר את אורח חייהם של תושבי ההתנחלות מעלה חשמונאי מבעד לעיניו של משה, נער מתבגר המתגורר בהתנחלות ולומד בישיבה.                                                                                                    
מעלה חשמונאי היא התנחלות קהילתית דתית שבשומרון המוקפת בכפרים ערביים. האג'נדה של תושבי ההתנחלות ברורה - זאת האדמה שהעניק אלוהים לאבותיהם והאמונה היא זו שתנחה אותם ותשמור עליהם מפני שכניהם. אך כשזה לא קורה ומישהו נפצע, הם טוענים כי יש יותר מדי יהודים שחוטאים. "'הערבים רוצים דם', שבר יואב שדה את השקט וסגר את פיו כמו שגמלים סוגרים את פיהם, לאט ובמעוקם. 'אלוהים רוצה דם', תיקן לו נחום-קמטים-במצח, 'הרי הוא יודע תמיד מה אלוהים רוצה'" (עמ' 17).               

גיבור הספר הוא בן דמותו של המחבר, שאת עיקרי השראתו לסיפור שאב מדברים שהתרחשו בחייו האישיים - עזיבת ההתנחלות, סיום הלימודים בישיבה וחזרה בשאלה. כהן גדל ביישוב הקהילתי-דתי עטרת שבשומרון ולמד בישיבה בבגרותו. כשהיה ילד, הוריו נפצעו בפיגועי ירי סמוך ליישוב בהפרש של שבע שנים. כך גם נפתח הספר, היישר בלב העימות: "התחילו לזרוק עלינו אבנים כשהייתי בן שבע" (עמ' 1). 

משה, כנער מתבגר שמותח את הגבולות בשם הסקרנות, מפר אותן מתוך תשוקה ומורד בסמכויות למען עצמאותו, מיטיב לראות שלצדק ולמוסר יש כמה גוונים. אולם בסביבה שבה גדל אין ספק ואין גוונים, לא באמונה ולא בצדקת הדרך של הקהילה. "מי שמאמין לא מתמגן", אומר אביו.                      

עד שיום אחד אמו, מרים, נפצעת בפיגוע ירי, עוברת אירוע טראומטי ומתחילה להטיל ספק באמונה ובצדקת הדרך. קהילת היישוב רואה בזה נס, אך האם רואה בזה סימן לעזוב ולצאת ממעגל הדמים הזה. בכך היא מערערת את גרעין האמון שיצרה עם הסובבים אותה - תושבי ההתנחלות בכלל ומשפחתה בפרט.
             
אירוע זה שומט את האדמה מתחת לרגליו של משה ומוביל אותו לעשות מעשים קיצוניים. אי-הוודאות שעד עכשיו הייתה נחלתו של מישהו אחר, מכרסמת בביתו והוא נאלץ לבחור בין אביו שדוגל בערכי היישוב, לבין אמו שמפקפקת בהם. היא הפכה ל"שמאלנית" ומושיטה כעת יד לשלום לכפר הערבי הסמוך ומפצירה באביו לעזוב את הטירוף הזה.
                                                                                                                               
"כולם נשא הרוח", הוא ספר חשוב ואקטואלי יותר מתמיד, במיוחד לאור המצב והרוח האלימה הנושבת כיום בארץ הקודש ונושאת את כולם בשם האמונה, המוסר והצדק. כהן מראה כיצד כל צד משטח ומעצב את האמת לפי הצורך שלו. הוא יוצר עומק בעזרת סיפורים קטנים אך קפדנים בפרטים מן העבר שלו. כך הוא אמנם מאפשר לראות סיפור אחד ואמת אחת, אך מכמה נקודות מבט שונות המרכיבות את רבדיה של האמת ומפוררות אותה. ממש כפי שמשה המקראי הטיל ספק בעם שלו ובאלוהים, אך באותה נשימה האמין ובטח בהם.                                                                                                                        

חבורה בורגנית מפילדלפיה יוצאת למסע הרפתקני בסקוטלנד, כדי ללכוד אחת ולתמיד בעדשת המצלמה את המפלצת האגדית מלוך נס. לאורך העלילה, זוהי דווקא הגיבורה הנשית שמרימה ראש ולומדת לשלוט בגורלה, נוכח הסודות המפלצתיים שנחשפים בינה לבין בעלה

בעין סערת מלחמת העולם השנייה, בעוד חצי עולם בוער מאירופה ועד אמריקה, יוצאת חבורה בורגנית מהמעמד העליון בפילדלפיה למסע הרפתקני בסקוטלנד, על מנת להנציח אחת ולתמיד בצילום אמיתי את המפלצת האגדית מלוך נס. מסע הגילוי של מאדי, גיבורת הסיפור, בחברת זוג שרלטנים אשר לאחד מהם היא נשואה, שולח אותה אל חוויית התפקחות עמוסת תובנות אשר בסופה גם היא, כמו המפלצת האימתנית, זוקפת את ראשה בלא פחד מעל המים.

שרה גרואן, שספרה הקודם "מים לפילים" היה לרב מכר בינלאומי ותורגם לעשרות שפות ועובד לסרט קולנוע, מרחיבה גם בספר זה את שביל המסע הפיזי והנפשי של גיבוריה, ומשקפת דרכם את החברה המעמדית בארצות הברית באותה התקופה. הוריו של אֶליס, בעלה של הגיבורה השנית, מעולם לא השלימו עם נישואיהם, שכן היא באה ממשפחה לא מיוחסת. כבת לאב שאינו מעוניין בה ולאם שברחה עם גבר אחר, גדלה מאדי בין פנימיות והורעבה על ידי אימה על מנת לשמור על גזרתה צרה ומעודנת.

אביו של אֶליס הוא איש צבא קשה הבז לבנו משום שלא התגייס לצבא בשל היותו עיוור צבעים, עובדה המתגלה בהמשך כשקרית, שכן אֶליס העצל פשוט לא היה מעוניין לתרום למאמץ המלחמתי. בעברו ניסה האב הקולונל להוכיח בעצמו את קיומה של מפלצת לוך נס, אך התצלומים התגלו כמזויפים וסחפו איתם את כבוד המשפחה למערבולת ממנה לקח להם שנים להשתחרר. כעת יוצא אֶליס בעצמו לאותה המשימה על מנת לזכות בגמול כספי וחשוב מכך- באהבתם של הוריו.

גרואן מיטיבה להכניס את הקורא עמוק אל תוך היופי הפראי והקשוח של הנוף הסקוטי בצל המלחמה ואל לב האנשים רויי הקרבות והמסעות. היא מעבירה את הגיבורה ממצב של חוסר אונים מוחלט למצב בו היא שולטת בגורלה ועתידה שוב נפתח בפניה. בכתיבתה היא מעמידה את מגי  תמיד בניגוד מוחלט לסביבתה. השונות שלה מהאנשים הקרובים אליה, הזרות שלה כפי שהיא מתוארת בגוף ראשון יוצרת עימה הזדהות מיידית אשר מתעצמת עם פרוש העלילה, ככל שהדמות מתפתחת.

משנכנסת החבורה הקוקטית אל הפונדק קשה היום, מתנגשים שני העולמות- זה של האצולה האמריקאית הנהנתנית מול סקוטלנד האפלה שם מוצאת עצמה מאדי, נפש חלשה ומבולבלת, במלחמה על עצמאותה ועל תשוקותיה ורצונותיה החדשים: בעוד שני עמיתיה למסע יוצאים יום יום למטלות תצפית על שפת המים, נותרת היא מאחור עם אנשי ונשות הפונדק אשר פותחים לה צוהר למסע של הכרה עצמית מחודשת.

לפני הקורא נפרשת תמונה מורכבת אודות המשמעות של להיות אישה בזמן ובמעמד הזה. הערות מקטינות מצד בעלה והגבלת חירותה מעת לעת, מצמצמות את עצמאותה, תהליך אליו היא שמה לב בהדרגה. הרובד המטאפורי של המפלצת, למשל, מלווה את הרומן מתחילתו ועד סופו: ככל שמאדי נמשכת יותר ויותר לחיי הפונדק ולעיירה, היא מתקרבת אל המפלצת המכוערת של נישואיה ושל השקרים שנחים בקרקעית.

המחברת מפליאה לתת לטבע הסובב את הסיפור תפקיד משמעותי בהתרחשויות בספר, כך שהגיבורה מוקפת בכל רגע בכוחות איתנים המחזקים את הסיפור בפירוטכניקה רומנטית. מסעה המשכנע של הגיבורה דרך כל העומד בפניה, מעניק חווית קריאה מרתקת לאוהבי הספרות הרומנטית עם נגיעות פולקלור ומעשייות עם.