סימניות

טראמפ, מאחוריך: אם חשבתם שמערכת הבחירות בארצות הברית לא יכולה להיות מטורללת יותר, תחשבו שוב. העוברים והשבים ליד ביתו של סופר הילדים המנוח תיאודור גייזל, ד"ר סוס בשבילכם, הופעתו לגלות מודעת בחירות משעשעת שקוראת להצביע ללא אחר מאשר חתול תעלול. "אני אצביע עבורו!" נכתב בפרסום, שנראה כמו שלט קמפיין סטנדרטי. המודעה אף לוותה בהאשטאג תואם: catinthehat4prez#

החתול בעל הכובע הענק הוכרז על ידי המוזיאון הרשמי של ד"ר סוס בספרינגפילד מסצ'וסטס (עיר הולדתו של הסופר) כמועמד רשמי לנשיאות, והציבור הרחב הוזמן לאירוע השקה שמח במיוחד בביתו של גייזל. את המסיבה פתחו "דבר 1" ו"דבר 2" -  התאומים המשעשעים מ"חתול תעלול", שהציגו את המועמד הטרי לבית הלבן. נותר רק לתהות באיזו מן המפלגות "תעלול" היה משתלב באופן טבעי יותר - אצל החמורים או הפילים.

גם מארגני התחרות השנתית של כפילי ארנסט המינגווי לא ניחשו שהתחרות ה-38 במספר תסתיים בניצחונו של אדם בעל שם משפחה זהה לזה של הסופר המנוח. דייב המינגווי, תושב צפון קרוליינה, גרף את הפרס בתחרות שהתקיימה בפלורידה, וציינה כמו בכל שנה את יום הולדתו של הסופר המזוקן. המינגווי גבר על 140 מתמודדים, ונבחר לאדם הדומה ביותר למחבר "הזקן והים" ו"למי צלצלו הפעמונים", למרות שאין קשר משפחתי בין השניים.

"אני מרגיש כמו ארנסט", אמר הזוכה לגארדיאן בראיון לא מאוד מעמיק. "אני אוהב נשים, אני אוהב גוד טיים". מי שחושב שזקן לבן ווסט בז' הם הקריטריונים היחידים לקבלת הפרס, שיחשוב שוב. המתמודדים המזדקנים נדרשים להתמחות גם בתחביבים שהמינגווי החזיק בהם - דייג, שתיית אלכוהול והורדות ידיים. גבריות נוסח שנות העשרים, מישהו? 
 

שני הסיפורים הראשונים שכתב אחד מגדולי סופרי היידיש, זוכה פרס הנובל, בשביס זינגר, שהם גם הנסיון היחיד שלו בכתיבה בשפה העברית, נחשפו השבוע בספרייה הלאומית שבירושלים, זאת לרגל ציון 25 שנה למותו. שני הסיפורים יוצאי הדופן, "נרות" ו"בחצר של נכרים", נמצאו במיקרופילמים ששכנו בארכיון הספרייה הלאומית, ובהם דפי העיתון היהודי "היום" שיצא בוורשה באמצע שנות העשרים של המאה העשרים. בגיליונות החגים שיצאו לכבוד יום הכיפורים וסוכות של 1925, בין דיווחים חדשותיים לענייני היום, נמצאו שני סיפורים עליהם חתם הסופר לעתיד בשם יצחק בשעויס. את שני הסיפורים ניתן לקרוא באתר הספרייה, וכן אפשר להתרשם מסריקה של הפרסום העיתונאי כפי שיצא אז.

שני רבי מכר בדרך למסך הגדול: הוליווד תמיד הראתה עניין גדול בעיבוד יצירות ספרותיות למדיום הקולנועי, אך נדמה שבעידן גיבורי העל והאנימציה, זה הפך להיות מצרך נדיר. "החוחית", רב המכר של של זוכת פרס הפוליצר דונה טארט, יבויים על ידי ג'ון קראולי, שהיה מועמד בשנה שעברה לפרס האוסקר על "ברוקלין" (שהיה גם הוא עיבוד לספרו של קולום טויבין). "פעמון הזכוכית", הרומן הקלאסי של סילביה פלאת', יכלול צוות מרשים, עם קירסטן דאנסט - הפעם בעמדת הבימאית, ודקוטה פנינג שתשחק את אסתר גרינווד, הנערה המעורערת שהיא גם סופרת ומשוררת מבטיחה ושעומדת במרכז הרומן.

בניגוד לפעמון הזכוכית, שזכה לעיבוד קולנועי כבר ב-1979, החוחית, שעוסק בכוחה המיתי של האמנות, צפוי להיות משימה מורכבת יותר בהעברה לתסריט קולנועי, בעיקר עקב היותו בעל עלילה מורכבת ומפותלת. עוד לא ליהקו אליו, אך הוא צפוי לעורר עניין רב עקב ההצלחה הבינלאומית של הספר. 
 

האמן יצחק בלפר, שהוא גם אחד העדים האחרונים שנותרו מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, ממשיך במפעל החשוב של הנצחת המחנך שהפך לסמל: לאחר שהוציא השנה את "האיש שידע לאהוב ילדים", ממשיך בלפר להנגיש את כתביו של קורצ'אק, ועושה זאת עם גרסה חדשה ל"המלך מתיא הראשון", ספרו הקלאסי של המחנך האהוב, המספר על מתיא בן ה-10 שמתמנה לשליט ממלכה, ובדרך לומד כמה קשים חיי המבוגרים.

מה שהופך את ההוצאה הנוכחית ליוצאת דופן היא לא רק הפנייה לגילאים צעירים (אם הספר המקורי פנה לגילאי 10 ומעלה, המהדורה הנוכחית מיועדת לגילאי 7-8 ), אלא בעיקר איוריו של בלפר המעטרים אותו, ומוסיפים רובד אישי ומרגש.
 

"הארי פוטר והילד המקולל", הספר החדש בסדרת הארי פוטר יגיע לחנויות בישראל בגירסת המקור האנגלית יחד עם שאר העולם כבר בשבוע הבא - ה-31 ליולי. למעריצים שירצו לקרוא אותו בעברית רצויה עוד מנה של סבלנות, שכן הם יאלצו לחכות לתחילת 2017, אז יראה אור בהוצאת "ספרי עליית הגג" ו"ידיעות ספרים".  מאז שיצא לאור "הארי פוטר ואוצרות המוות" ב-2007, מחכים מיליונים בכל העולם לבשורה מודפסת חדשה מבית מדרשה של ג'יי קיי רולינג, ועכשיו היא מגיעה, בערך.

הספר החדש שיראה אור כאמור בעוד מספר ימים, הוא לא ממש ספר וגם לא ממש של ג'יי קיי רולינג. "הארי פוטר והילד המקולל" הוא למעשה מחזה שעלה ביוני האחרון על בימות ווסט אנד שבלונדון, המספר את קורותיו של פוטר הבוגר, 19 שנים לאחר ההתרחשויות שתוארו ב"הארי פוטר ואוצרות המוות". פוטר מתואר בו כעובד ב"משרד הקוסמות", אך העלילה מתחקה גם אחר בנו שעונה לשם אלבוס סוורוס פוטר. את המחזה כתב ג'ק ת'ורן והוא התבסס על סיפור קצר שחיברו רולינג ובימאי התיאטרון ג'ון טיפאני. מאוחר יותר הוחלט להוציא את המחזה גם כספר מודפס. האם חסידי הסדרה יקבלו את הילד המקולל או החריג הזה כספר מן המניין? נחכה ונראה   


אֶרֶץ, עִיר וּרְחוֹב
מַבִּיטִים בַּיָּרֵחַ
מַבִּיט בָּהֶם.
מוֹצָא הַלָּשׁוֹן בַּפֶּה.
מוֹצָא הָאָדָם בָּאֵם.
 

 

5.8
לפניות והצעות: omri-ho@y-i.co.il

הכוכבת האמיתית של הנובלה המשובחת הזו אינה המסע של הגיבור בעקבות לויתן, אלא הקשר המהפנט שהטקסט יוצר עם הקורא. רון דהן לא חושש לשבור מוסכמות וליצור פרוזה אחרת

ספרו של רון דהן, "לראות לויתן", הוא חוויה יוצאת דופן. בזירה שבה מרבית הכותבים מנסים לפצח את נוסחת הזהב של הטעם הישראלי בפרוזה, דהן מעוניין להתרחק מהמרכז הצפוף והרווי לעייפה, ונדרש כאן לא מעט אומץ כדי לשבור את המוסכמה, שלא לומר לצאת נגדה. דהן כותב פרוזה פיוטית נקייה ונאמנה לעצמה באופן נטול פשרות. יש בספרו פרקים לא קונבנציונליים שאינם מקלים על הקריאה, ועם זאת הכתיבה שלו לופתת, עד כי קשה להרפות מהספר.   

המסגרת העלילתית של הסיפור פשוטה: בגיל 37 עובר יוני משבר בנישואיו, משבר שלפחות בחלקו נובע מכשלונות חוזרים להביא ילד לעולם. הוא עוזב הכל ויוצא למסע לאוסטרליה מתוך תקווה לממש חלום ילדות שלו – לראות לויתן.

באוסטרליה הוא פוגש אוסף של דמויות שוליים; פרח כמורה אפריקני מלא תשוקה שעסוק בדמותו של ישמעאל, הבן התנכ"י הנטוש; זוג שחקנים גרמנים שנפלטו מהתיאטרון שלהם וסוחר סמים ישראלי רחום לב. כל אחת מהדמויות מייצגת קשת של סמלים שיש להם ממשק עם נפשו של הגיבור. כולן שואפות להתנתק מכבלי המציאות המכבידה והמסרסת ולחיות חיים טבעיים פשוטים. מעין חבורת קרקס נודדת הנמצאת במסע חיפוש פרטי וקבוצתי אחר האושר החמקמק.

דהן מניח בסיפור מערכת של קורדינטות, קובץ של סמלים אוניברסליים מהתנ"ך ומהספרות העולמית שבאמצעותם יכול כל אחד לנוע ולחפש אחר הלויתן הפרטי שלו. החיפוש הממשי של יוני לאורך חופי האוקיינוס הוא גם מרדף בעקבות הזיית ילדות שהפכה לכתם רוֹרְשך שעליו מושלכות הפנטזיות שלו. יוני מחפש לראות לויתן, אותו סמל מיתי קדמוני ועמוס משמעויות. אבל המסע שלו הוא אחר נקודה ארכימדית פנימית שעליה אפשר יהיה להשען, נקודה לינוק ממנה את לשד החיים רגע לפני שהוא נשמט והופך לקליפה ריקה, שלד של לויתן.    

הכוכבת האמיתית של הנובלה המשובחת הזו אינה העלילה אלא האינטראקציה המהפנטת שהטקסט יוצר עם הקורא. הקורא נכנס למסע קריאה פסיכדלי מהפנט. סגנון הכתיבה של דהן קצוב ומוזיקלי, יש בו תנועה מתמדת של התכווצות והתרחבות, של נשימה. המהלך הזה מצוי בכל תיאורי הים, החל מהתנועה המערסלת של גלי הים, הכניסה והיציאה של הגיבור מהים, טביעה והיפלטות לחוף, סקס ואוננות ועד לשקיעה בהזיות סמים והיחלצות מהן. כל אלה יוצרים אפקט מדיטטיבי מהדהד.   

הנושא המרכזי של הסיפור הוא הדיאלוג המתמיד עם היופי, הן כהוויה מטאפיזית והן במובן הארצי שלו. דהן נמשך אל היפה, ההרמוני והשלם ובה בעת הוא נרתע ובורח ממנו. רגע אחד הוא לירי, ושנייה אחר כך הוא יכול להיות בוטה. החיזור הזהיר הזה אחר היופי נמצא לא רק מאחורי הרעיון הפילוסופי של הסיפור אלא גם בסגנון הכתיבה. דהן מקמץ במטאפורות. המשפטים שלו שואפים לצניעות ודייקנות סגפנית. פרקי הנובלה הקצרים מתארים סיטואציות נטולות שיפוט או הסברים, אך כל החלקים מתמזגים בסוף בתיאום מלא.

דהן אינו חושש לנקוט בספרו עמדה שיכולה להיתפס כיומרנית מעט, אבל דבר אחד בטוח, האותנטיות הכנה שלו מכריעה את הכף לטובתו. ב"לראות לויתן" הוא בהחלט פורע את ההבטחה לכתוב פרוזה אחרת, מקורית ויפה להפליא.   

לראות לויתן, מאת רון דהן. הוצאת פרדס, 110 עמ'.
 

בעזרת אוסף סיפורים קצרים מתארת רוני ברודצקי את החיים בעיר צפונית קטנה על כל צדדיה - דמויות ייחודיות, רכילות ומיתולוגיה מקומית. המתח התמידי ברומן המוצלח נשמר בזכות מצבים שמתפתחים לכיוונים לא צפויים

­אירוניה דרמטית עוטפת את ספר הביכורים של רוני ברודצקי, "בריכה כמעט אולימפית", המורכב מסיפורים קצרים שמתחברים ובונים בהדרגתיות רומן שלם. כל סיפור עומד בפני עצמו ומתמקד בדמות אחרת ובנקודת המבט שלה על הסובבים אותה. לכאורה, מה שמאגד את הדמויות ואת הסיפורים הקצרים היא העיר שבה הן חיות, עיר צפונית כלשהי שלא מזכירים את שמה, אך היא מעניקה תחושה פריפריאלית, חסרת חשיבות וצפופה עד כאב.                               

למקומות ולרחובות שלמראית עין משמשים כתפאורה בלבד, יש משקל חשוב. הם מסמלים את שגרת יומו של האדם ואת המעשיות והסודות של הנפשות הפועלות בעיר. יוצרים קו מנחה לדמויות, מבליטים וחושפים את הטקטיקה ואת התחבולות שעוזרות לתושבים להתמודד עם השגרה המאוסה והפרצופים המוכרים.                                                                            

הדמויות ברומן הן אידיאליות אך גרוטסקיות באותה המידה. המרווח הפיזי בין הסיפורים, מה שאמור כביכול ליצור את אפקט המתח והדרמה, הוא זה שמאפשר את אנחת הצחוק בין סיפור לסיפור. והפער הגלוי בין התפיסה של הדמות את עצמה, לבין התפיסה של הסובבים אותה, יוצר את הדרמה והמתח בעלילה, על ידי העיוורון והאבסורד שטומן לו הגורל.       

למשל - אורנייה, תלמידת תיכון שאמה משמשת כקב"טית של העיר, תופסת טרמפ כדי לפגוש את חברתה חצב בקניון. כשיוסוף, מורה ערבי בן 51 שגר במזרח העיר, עוצר לה, היא עולה על הטרמפ כי היא לא רוצה להיתפס כגזענית. בדרך האוטו מתחמם ויוסוף עוצר בצד, אורנייה חושבת שאולי הוא רוצה לפגוע בה, וכל הסימנים מצביעים לה על כך שהוא חשוד. יוסוף לקח אותה טרמפ מתוך רצון לשבור את הסטיגמה של אנס ושל מחבל, אף שהוא מיהר ושהנסיעה לקניון האריכה לו את הדרך. כעת הוא תקוע בצד הדרך ומאחר לשם. בסופו של דבר, מה שהתחיל כרצון טוב משני הצדדים, נגמר באירוע טראגי מכיוון לא צפוי.                                                                     

בכתיבה של ברודצקי אין טוב ורע, יש גורל אחד והוא משחק בכולם. באופן מפתיע, ככל שהגיבורים בספר מגוחכים יותר, ככה הם מקבלים פן אנושי להפליא. הכתיבה מפיחה בהם חיים מציאותיים, עם מאפיינים אמיתיים מן השגרה וכל מה שמקיף אותה: אנשים, רכילות, מקומות, לחצים, כינויים, אהבות ופרידות. ברודצקי מותחת את הקלישאות, מסמנת "טיפוסים" של ממש, כאלה שאפשר להלביש על אנשים זרים ברחוב או ממש להיתקל בהם ביומיום.                               

בין הדמויות הללו - "אסתי פסטי" הגבוהה וחסרת הביטחון שמאבטחת בקניון ותמיד מתאהבת באנשים הלא נכונים: "גבי אל תיגע בי" ו"אשר" המקרין מהקולנוע של הלסביות. או "אתי נקמנות", שנוקמת תמיד בבעלה הבוגד. ו"אלישע בן דוד", "אב הבית של בית הספר היסודי עד תיכון על שם נשיא המדינה", שזורק גירים על התלמידים בבית הספר. "ראש העיר של עשרים וחמש השנים האחרונות" ההזוי במקצת, שקופץ מדי פעם מסיפור לסיפור, ועוד שלל טיפוסים.                                                                                                                   

ברודצקי מציגה את השיגעון כנורמה והופכת את השוליים למרכז, בכתיבה מתוחכמת ופשוטה כאחד. דמויותיה מורכבות עד כדי אירוניה שגורמת לגיחוך ולעצב, והן מעבירות מסר מטריד על החיים: מה שמתחיל כדילמה קטנה שמעלה חיוך, הופך מהר מאוד לטרגדיה שחושפת את צחוקו הרשע של הגורל.      

בריכה כמעט אולימפית, מאת רוני ברודצקי. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 256 עמ'.