סימניות

כשאמו של השחיין ריאן מרפי, שמייצג בימים אלה את ארצות הברית בבריכת השחייה, חיטטה בארון הביתי, היא לא האמינה למראה עיניה. ספר נשכח שחיבר ריאן הקטן כשהיה רק בן שמונה, מתאר בפרטי פרטים את החלומות של מי שהיה אז רק ילד שהחל להתאמן. מדובר על פרויקט עליו עבד מרפי הצעיר בבית הספר היסודי. תחת השם "חיי השחייה שלי" הוא תיאר בעמוד האחרון של העבודה את רשימת ההישגים אליהם הוא שואף, אז הם היו כמובן רק בגדר חלומות ילדות.

"אני מקווה שחיי השחייה שלי יימשכו, ושאהפוך לשחיין אולימפי כשאגדל", כתב מרפי הקטן בכתב ילדותי, שחור על גבי לבן. "אני מקווה שאשבור שיאים עולמיים. אני רוצה להיות השחיין הכי טוב בעולם. את המשאלות המרגשות הללו הוא עיטר בציור של דמותו בשלל צבעים עליזים. שלוש עשרה שנה מאוחר יותר, בעיצומם של המשחקים האולימפיים בריו, מרפי יכול לסמן וי ענק על החלומות של הילד ההוא. השחיין המוכשר קבע שיא אולימפי ב-100 מטר גב, וגרף מדליית זהב ראשונה. נשאר רק לחכות להמשך המשחים כדי לראות מה עוד יש באמתחתו.  

ייתכן מאוד שאם הייתם חולפים על פניה בחנות לספרי יד שניה לא הייתם עוצרים, אבל חוברת נדירה של סופרמן מ-1938 עשתה אדם אחד בארצות הברית עשיר מאוד השבוע. ההוצאה הנדירה הזו היא למעשה הופעת הבכורה של דמותו של סופרמן בקומיקס העולמי. שנת היציאה וכמות העותקים המועטה (ההערכה היא כי בערך 100 חוברות כאלה נותרו היום בעולם) הופכים אותה לפנינה נדירה עבור חובבי קומיקס ואספנים מכורים.

אבל בואו נגיע לחלק העסיסי: מי המאושר שמכר אותה? מדובר על חובב קומיקס (אלא מה?) שהיה הבעלים של אוסף גדול שהחוברת המדוברת הייתה חלק ממנו. בשנות ה-90 הוא קנה אותה עבור 26 אלף דולר בלבד, מה שהופך את המכירה השבוע לרווח אסטרונומי. נדמה שיש סופרמן אמיתי מאחורי ההצלחה הזו, והוא לא מצויר.

בפעם הבאה שאתם מתכוננים לחופשה, שקלו שוב איזה ספר לתחוב למזוודה. אם תשאלו את פאיזה שאהין, בריטית שרק רצתה לחזור בשקט מירח הדבש שלה בטורקיה, ההחלטה הזו היא גורלית. שאהין קראה ספר שדן בהחזרת האנושיות למשבר בסוריה, במהלך טיסתה לירח הדבש שלה, אותו בילתה בטורקיה. עובדה זו הספיקה לאחד הדיילים שהבחין בנושא הספר, כדי לקטלג אותה כאיום פוטנציאלי, והוא מיהר להודיע לשאר הצוות על "התנהגות חשודה" מצידה של שאהין, פזיותרפיסטית במקצועה.

שבועיים לאחר מכן, כאשר זו שבה מהחופשה הרומנטית, כבר חיכו לה קציני משטרה בשדה התעופה שליד לידס, בו נחתה. שאהין נחקרה תחת סעיף 7, שהוא חשד לפעילות טרור. אגב, אחד התפקידים של שאהין בעבודתה הוא מניעת הדרדרות של נערות צעירות לקיצוניות. כי לפעמים החיים אירוניים יותר מהספרים.   

מי שייכנס בימים אלה לכמה מחנויות הספרים האיכותיות ביותר בלונדון, יכול לצפות לחוויה מנותקת משהו. טרנד חדש שצובר תאוצה בקרב מנהלי חנויות הספרים, בא למגר שני הרגלים שהשתרשו אצל הלקוחות: בר קפה וגלישה סלולרית. מה הקשר בין השניים, אתם בוודאי תוהים. התשובה נעוצה בחוויה שמציעות החנויות, טוען רואן סילבה, הבעלים של Libreria Books, שנפתחה בפברואר באיסט אנד של לונדון. "רצינו לאפשר לאנשים להשתמש באינטואיציה שלהם כשהם תרים אחר ספרים", אומר סילבה בראיון ל"ניו יורק טיימס", "אפשר להשיג רשת אלחוטית בכל מקום כיום. אין צורך בה בחנות ספרים". 

ניתן להניח שלפחות חלק מההחלטה להשאיר את הלקוחות מנותקים, ממש כמו לפני המהפכה הסלולרית, נובע מהרצון של בעלי החנויות להילחם בהסחת הדעת המתמדת שמביא האינטרנט. ולגבי הקפה? אפשר לחיות עם זה, נראה אותם לוקחים לבריטים את התה.

בְּקַו אֹרֶךְ מִזְרָח
כְּשֶׁעָלָה אָבִי מִן הַחִדֶּקֶל וְהַשָּׁרָשִׁים
הוּא רָאָה שֶקַּו הָרָקִיעַ עָשׂוּי מִנְּיָר
וְלֹא מֵהַבְטָחוֹת הַתַּנָּ"ךְ
וְסִפּוּרֵי הַמִּדְרָשִׁים.
 
כְּשֶׁחַי אָבִי בַּגּוֹלָה עַל נְהָרוֹת
קָרָא פְּסוּקֵי הַנְּבִיאִים יָמִים וְלֵילוֹת.
כְּשֶׁעָלָה לָאָרֶץ
חָשַׁב שֶׁכֻּלָּם מְחַכִּים לוֹ.
אַךְ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בְּנֵי נְבִיאִים
קָבְעוּ מֵעַתָּה אֶת גּוֹרָלוֹ.
 
אָבִי עָלָה וְהָיָה חֲסַר בַּיִת
בְּאֶרֶץ הַתַּנָּךְ
חֲסַר שֵׁם וְזֶהוּת
בְּקַו אֹרֶךְ מִזְרָח
בְּקַו רֹחַב אָבוּד.
 
 

19.8
לפניות והצעות: omri-ho@y-i.co.il

בביוגרפיה מפורטת שכתב, מצליח שטפן צוויג להפיח חיים בדמותו של אונורה דה-בלזאק, מגדולי כותביה של צרפת. המשיכה שלו לפרטים הקטנים הופכת אפילו את אפיזודות החיים הקטנות של הסופר למשמעותיות, מה שהופך את הביוגרפיה ליצירה מוצלחת

אם יש משהו שמייחד את שטפן צווייג אלה הרצינות והעומק כמעט בכל מה שכתב. כמי שאמון על אחת היצירות החשובות של המאה ה-20, "העולם של אתמול", וכן על עוד אי אילו פנינות פרוזה, בהחלט מרשים להסתכל גם על הכתיבה הביוגרפית שלו. הוא כתב ביוגרפיות על מארי אנטואנט, מרי סטיוארט וז'וזף פושה, ועתה רואה אור בעברית הביוגרפיה שכתב על אונורה דה בלזאק.

יש לא מעט דרכים לכתוב ביוגרפיות, וכמובן ביוגרפיות של סופרים. אפשר להלעיט את הקורא בספקטקל מחריד של תאריכים ופרטי טריוויה, כאלו שהגיעו בעקבות תחקיר אדיר שאמור להרשים את הקורא, אבל אין בכך שום דבר מיוחד או בעל ערך חוץ מהעובדה שכדי לכתוב ביוגרפיה צריך לדעת הכל על מושא הכתיבה שלך.

אבל מה שאתה עושה עם המידע הוא כבר סיפור אחר. צווייג הולך ב"בלזאק - ביוגרפיה" על חבל דק. הוא מצליח להפיח בפרוזה של הענק הצרפתי פרטים פחות חשובים ומעניינים, ובכך הופך כמעט כל אפיזודה בחייו לבעלת נופך דרמטי. בנוסף, צווייג יודע בדיוק מתי הוא צריך לחדול. הוא יודע להפוך את עצמו לבלתי רלוונטי, ובמילים אחרות – להעניק מכישרון הכתיבה שלו רק כדי להאיר יותר ויותר את הדמות אותה הוא מתאר.

ובלזאק הוא בהחלט דמות מרשימה ולא שגרתית; אחד הסופרים הגדולים בתולדות צרפת היה, מתברר, גם אחד הכותבים החרוצים ביותר. כיום אולי היינו פוטרים חלק מגחמותיו כגרפומניה. וכאן גם צוויג לא מסתנוור לרגע - לכל יצירה של בלזאק בה הוא עוסק - יחד כמובן עם חייו שכללו בריחה סיזיפית מנושים ומשיכה לנשים מבוגרות בלתי אפשריות – הוא מספק גם התבוננות ביקורתית חדה, ואין לו שום ספק שדווקא "הדודן פונס" ו"הדודנית בט" הן מפסגת יצירותיו.

צווייג יוצר כאן דמות מרשימה. זה לא רק התחקיר המרשים שערך מן הסתם, אלא אותה התבוננות עומק שגורמת לו כמו ללוות את בלזאק בכל פינה, בכל מהמורה, בכל אקט יצירתי ופחות יצירתי של כתיבה. בלזאק כתב המון בחייו, חלק ניכר מיצירותיו הוא כתב בעבור פרנסה.

החלק הראשון בספר מתאר את אותו "בית חרושת לרומנים" שהקים כדי להתפרנס, כלומר להחזיר חובות, בו היה מייצר לפי הזמנה רומנים ומדריכים שונים בקצב מסחרר. היו לו חלומות גדולים בכל עת, אבל נראה כי בתחילת דרכו, מלבד העובדה שעדיין לא חי מספיק והתאכזב וכאב והתפכח כדי לכתוב על כך – לא היה לו שום קורפוס ספרותי ענף, מעין אילנות גבוהים שעליהם שאף לטפס.

האגו שלו שאף לגדולה, וצוויג טוען לא פעם כי אם בלזאק היה צריך לבחור אם להיות סופר מוערך בעל שם עולמי או הברון דה רוטשילד, סביר להניח שהיה משליך את הספרות בו ברגע. אבל לבלזאק היתה תאוות חיים ותשוקה אדירה, כאלו שלעולם לא באו לכדי מימוש. "חוק הגורל של בלזאק ישוב ויפקוד אותו עד יומו האחרון: את חלומותיו הוא יוכל להגשים רק בספרים, לעולם לא בחייו".

זה אולי נשמע טראגי ופסקני ואפילו מעט מליצי, אם כי אפשר לראות את המשפט הזה דווקא ביחס לדמותו הכה גדולה של בלזאק - מי ששואף כל כך רחוק, כל כך בעוצמה, בכל תחום – כנראה נידון בצורה זו או אחרת להתאכזב מרה. כמה טוב שאצל בלזאק הכוחות האדירים האלו בכל זאת מצאו את דרכם לספרים. יש כאלו שפורקים אותם בדרכים הרבה פחות חביבות. עד היום.

בלזאק - ביוגרפיה, מאת שטפן צוויג. הוצאת "כרמל", מגרמנית: נעה קול, 392 עמ' 
 

סלבה גלמן הוא דור ראשון להגירה הרוסית שלאחר מלחמת העולם השנייה לאמריקה. כמי שמתפרנס מכתיבת סיפורי חיים אלטרנטיביים לניצולי הזוועות, הוא משכתב לא רק את הנרטיב היהודי-אמריקני, אלא גם שואל שאלות על מקומה של האמת ועל היטמעות בתרבות זרה, משימה שכל מי שסביבו כמעט והצליח בה

רומן הביכורים של בוריס פישמן, "חיים חלופיים", מגולל את סיפורה של משפחה רוסית-יהודית שהיגרה לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. גיבור הספר, סלבה גלמן, הוא נכד לניצולי שואה ודור ראשון להגירה. ביום הוא כותב במגזין "סנצ'ורי" האמריקאי, ובלילה הוא כותב מכתבים בשביל ניצולי שואה מהקהילה הרוסית-יהודית בדרום ברוקלין; משכתב עובדות, ממציא אותן ומייצר להם עבר חלופי. בעבודה זו הקצנת הסבל הוא כלי הכרחי, עד שהבדיה הופכת לאמת ביד היוצר, והאמת הופכת למזומנים.                                   

הקונפליקט שמניע את העלילה בספר טמון בפער הדורי. זהותו של סלבה חצויה: מצד אחד הוא מנסה להיטמע בחברה האמריקאית -  מתגורר לבדו במנהטן, נמנע מלהיפגש עם משפחתו ועובד ככותב זוטר במגזין אמריקאי נחשב. מצד שני, שורשיו ומשפחתו מושכים אותו לדרום ברוקלין, לתרבות ולקהילה הרוסית, לשואה וליהדותו. כך נפתח גם הספר - בצלצול טלפון המבשר לו על מות סבתו שגידלה אותו, מה שיאלץ אותו לבלות בחיק משפחתו הרוסית בזמן הקרוב.                                                                          

הסיפור רק מסתבך כשסבו, יבגני גלמן, מנחית עליו מכתב מ"הוועידה לתביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה". במכתב זה ממשלת גרמניה מבקשת לגולל את סיפורו האישי של הסב, היכן היה ומה עשה בין השנים 1939-1945. הסב, שהצליח לברוח מהגטו במינסק ונאלץ לשקר ולתחמן כל חייו כדי לשרוד, דוחק בסלבה לכתוב ו"לשפץ" קצת את הסיפור, מפני שהוא לא בדיוק עומד בקריטריונים של הסבל. "גטאות ומחנות ריכוז, זה המסלול הירוק עד הסוף. אז תיתן לי אחד מאלה. אתה כותב, לא?".                                               

העבר של פישמן והצומת בה הוא מציב את גיבור הרומן, יוצרים סיפור חצי אוטוביוגרפי. הפרטים בסיפור לא ברורים עד הסוף ומפתה לגלות אותם. בדומה לזהותו, לא ידוע אם הם האמת או גירסה אחרת שלה. כמו הסיפורים המזוויעים של השואה, שהאמת בהם מורכבת וקשה להכיל אותה. "סבתא הייתה בשואה – בשואה? כמו בצבא, בקרקס? משהו שם נשמע לא בסדר. בתוך השואה? מהשואה? עם השואה, עד השואה? מילות היחס, ההמומות מכובד המטלה, לא עמדו בנטל – אף שהיא לא אמרה יותר מזה, ואיש לא הטריד אותה בנושא".                                                                      
מה שהתחיל כזיוף של מסמך אחד, הצטבר למכתבים רבים. סבו, שמגלה מהר מאוד את כשרון הכתיבה ויכולת ההמצאה של סלבה, משמש לו כמתווך ומפנה אליו את כל חבריו מהעבר ומההווה של הקהילה הרוסית-יהודית בברוקלין, כדי שיעזור להם וישכתב להם חיים חלופיים.                                                      
בתחילה סלבה חושש לשקר לממשלת גרמניה ולזייף מסמכים, אך הוא מתמסר לתפקיד, שומע את הסיפורים מהעבר ומשכתב אותם. אלה מאפשרים לו להשלים את החסר מהעבר של סבתו ובדרך זאת להשאיר אותה בחיים דרך הסיפורים.                                                                                        
בכתיבתו פישמן מגלף רבדים רבדים את אילן היוחסין הרוסי-יהודי-אמריקאי, מפשפש בעברו ובעתידו הלא ברור. אך אין לטעות, סיפורו אישי ואוניברסלי כאחד. הוא מצליח להעביר את הקשיים הבין דוריים, את הפער ביניהם ואת הקושי בעבר החונק שכל דור נאלץ להתמודד אתו. באמצעות חוסר גבולות בין אמת לבדיה הוא חושף את יריעת החוק הקצרה, ואיתה את מעגל העול והעוול - ניצולים שלא מכירים בהם כניצולים ונאלצים לשקר.                        

חיים חלופיים, מאת בוריס פישמן. הוצאת "כנרת זמורה ביתן". מאנגלית: יעל אכמון, 336 עמ'