סימניות

אם נולדתם בשנות השבעים או השמונים, סביר להניח שסדרת ה"מרים" של רוברט הרגריבס - הדמויות הצבעוניות שניחנו בלא מעט תכונות אנושיות - מ"מר חמדן", דרך "מר גאוותן" ועד "מר טרחן" - הייתה אחד המפגשים הראשונים שלכם עם הקריאה. הספרים, שראו אור לראשונה ב-1971, התמקדו, איך לא, בדמויות זכריות, ורק כעשור לאחר מכן התעדכנו לגרסאות הנשיות והלא פחות משעשעות לקריאה. עכשיו מקבלים ה"מרים" חיזוק מדמויות חדשות ורלוונטיות יותר, כיאה לדור האינסטוש.

בספר חדש שמציין 45 שנה לקיומה של הסדרה המצליחה, אפשר למצוא את גברת מהממת (בתרגום חופשי מ: Little Miss fabulous), מר נהדר (Mr. Marvellous)  וגברת מנצנצת (Little Miss Sparkle), שמצטרפים ל"מר הרפתקן" שהחל כחלק מקמפיין של נמל התעופה הית'רו ומהר מאוד התקבל כ"מר" חדש. המוטו שלו, אגב, היה "לחפש אחר כל הריגושים שכסף יכול להביא". מתברר שיש כמה דברים שבכל זאת השתנו מאז הילדות התמימה של שנות השבעים.

אם יש משהו שלא השתנה בספרים של הרגריבס, זו הנפילה לסטריאוטיפים המגדריים, החל מצבע הדמויות ועד לתכונות האופי. הסדרה החדשה ממשיכה בחלקה את השימור המיושן הזה, ולמרות זאת, הקסם עדיין קיים.  אחרי הכל, תמיד תוכלו להקריא לבן שלכם את "גברת מהממת" ולבת את "מר נהדר". היי, אנחנו ב-2016.
 

צריך להודות בזה: הזוג אובמה מריח את סוף הכהונה. האס"ק בבית הלבן התחיל באירוח של הגברת הראשונה בפינת הקארפול קריוקי המשעשעת עם ג'יימס קורדן, המשיך בתמונות של הבת הבכורה מלאיה מעשנת ג'וינט בפסטיבל מוזיקה, וכעת מגיעה ההוכחה המרשיעה - לנשיא עצמו יש זמן לקרוא. 

אחרי שחשף את רשימת השירים שמתנגנת אצלו בנייד, פרסם השבוע אובמה גם את חמשת ספרי הקיץ המועדפים עליו לחופשה. אז מה ברשימה? הספר שישראלים רבים עשויים להכיר הוא רומן המתח "הבחורה על הרכבת" - רב המכר של פולה הוקינס (בעברית בהוצאת "כתר"), המתאר את ההישאבות של צעירה לסיפור היעלמות מסתורי שמשפיע גם על חייה שלה.

אובמה קורא גם את Barbarian Days: A Surfing Life מאת וויליאם פינגאן, שזכה השנה בפרס הפוליצר ומתאר את האובססיה של הכותב לגלישת גלים, תחביב שהוביל אותו למקומות שונים בעולם. בגיזרת ליטרת הבשר השחורה שאובמה משלם בכל פרסום שכזה, אפשר למצוא את The Undergound Railroad של קולסון וויטהד, המספר על העבדות בשדות הכותנה של ג'ורג'יה. אל הרשימה הצטרפו גם H is for Hawk מאת הלן מקדונלד ו-Seveneves של סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון. לפי היצירות האלה, נראה שהנשיא ה-44 כבר מת לצאת לחופש תמידי.  אי אפשר להאשים אותו. 

אמנית המיצג מרינה אברמוביץ' עומדת בימים האחרונים במרכזה של סערה תקשורתית בעקבות התבטאויות שנויות במחלוקת במסגרתן כינתה את התושבים ממוצא אבוריג'יני החיים באוסטרליה "דינוזאורים" ו"בעלי רגלי מקלות". ספרה החדש של אברמוביץ', שאמור לראות אור בחודשים הקרובים ועונה לשם "Walk through walls", כולל ככל הנראה פסקה המתארת את המפגש שחוותה אברמוביץ' עם תושבים אבוריג'ינים באוסטרליה ב-1979. את התרשמותה מהתושבים, אברמוביץ' לא מהססת לשטוח בתיאורים ישירים ולא מצונזרים. 

בדף מתוך הספר, שנחשף מוקדם יותר השבוע ברשתות החברתיות, מתארת אברמוביץ' את המפגש כך: "זה לא היה רק החום שהימם אותך. דבר לא מכין אותך ללכלוך שנמצא בכל מקום ולריח ולזבובים של האאוטבק... ושום דבר לא מכין מערביים למפגש עם תושביה הראשונים של אוסטרליה". בהמשך מתארת האמנית את האבוריג'ינים כ"נראים כמו דינוזאורים... הם מוזרים ושונים... לעיניים מערביות הם נראים נורא".

אברמוביץ' הגיבה מאוחר יותר לטענות של גולשים רבים, שכינו את ההתבטאויות "גזעניות" ו"כיעור מפלצתי", ואמרה כי היא "חייבת הכל" לאנשים שפגשה שם. "יש לי כבוד גדול לאנשים האבוריג'ינים", אמרה לאתר החדשות האוסטרלי news.com.au. "הזמן שביליתי עם השבטים באוסטרליה היה חוויה משנת תודעה עבורי".  

עובדי הספרייה באוניברסיטת דייטון אוהיו בוודאי פינטזו על קיץ רגוע בין המדפים. מה שהם פחות ציפו לו, היתה אליפות הספרנים שנפתחה שם, ברוח המשחקים האולימפיים בריו. אמנם ג'ודו וקפיצות למים לא היו שם, אבל החלק הפיזי של המשחקים התבטאו בהתחרויות משעשעות כמו הטחת מגזינים למטרה, סידור ספרים מהיר  (לפי הקיטלוג הקשוח של ספריות אקדמיות, כמובן), מירוץ עגלות וגם הליכה למרחק עם ספר על הראש. הפרסים, אם תהיתם, גם הם רחוקים מאוד ממה שמקבלים המתחרים האולימפיים. חוץ ממדליות מפלסטיק, קיבלו כל המשתתפים גם גביעים עם גרנולה לרענון. הכי הספרניות שלכם מהתיכון, תודו.   

הַיָּרֵחַ הוֹלֵךְ וּמִתְמַעֵט
וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהוֹשִׁיעוֹ
אֶלָּא לִרְאוֹתוֹ בִּלְבַד
שָׁעָה שֶׁהוּא מִתְכַּנֵּס
פְּנִימָה
מִסְתַּתֵּר מִפְּנֵי הַכַּדּוּר וְהַשֶּׁמֶשׁ
שֶׁחָבְרוּ יַחְדָּו לְכַסּוֹתוֹ בִּגְלִימַת צְלָלִים
וְלִקְטֹף מִמֶּנּוּ הִינוּמָה שֶׁהֵאִירָה אֶת פָּנָיו
בְּאַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה.

עין גדי, סוכות תשע"ו

מתוך: "על גב הנמר", הוצאת "אבן חושן". נילי ארד, כיהנה בעבר כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה. זהו ספר שיריה הראשון.

 

12.8
לפניות והצעות: omri-ho@y-i.co.il

לקובץ המסות שכתב גדי טאוב יש חוט מקשר אחד - הרהורים על מצבנו כבני אדם בתוך השיטה הקפיטליסטית. בין אם הוא מדבר על אלכוהוליזם, רחוב תל אביבי שכל חוליי החברה מתנקזים אליו או השינויים בפסיכואנליזה, טאוב מגיע מעמדה מתבוננת ולא מאשימה. העובדה הזו הופכת את הטקסטים שלו לנגישים ולא פחות מכך, מעניינים

"נגד בדידות" של גדי טאוב הוא קובץ של חמש מסות. במבט ראשון ושטחי יוצר הספר רושם של קובץ שחובר באופן מלאכותי. יש טקסט אחד על רחוב אלנבי בתל אביב ובכלל על תל אביב כאידיאה וכמציאות. המאמר השני הוא מסע אל תוך יצירתו של הסופר האמריקני ריימונד קארבר. השלישי מתייחס לשינוים שהתרחשו בשדה הפסיכונאליזה מזיגמונד פרויד ועד סטיבן מיטשל שייסד הלכה למעשה את הפסיכונאליזה ההתייחסותית. הטקסט הרביעי מתייחס לאגודת אלכוהוליסטים אנונימיים ואילו החמישי והאחרון הוא מסע היסטורי לתוך שורשי תנועת הציונות והבעיות האינהרנטיות (וכנראה הבלתי פתירות) שלה לאחר הגשמתה במדינת ישראל.

החוט המקשר בין חמשת המסות הוא מצבו החברתי של האדם או במילים אחרות ביקורת כנגד ההיפר-קפיטליזם כשיטת חיים, כזו הטומנת בחובה סתירות ואשליות ומציגה בעיקר קורבנות של השיטה.

יחד עם זאת, הספר של טאוב לא בא מתוך עמדת ה"אני מאשים", ומנגד גם לא מציב איזושהי שיטה חלופית אוטופית אלא רק מהרהר על המצב. מעניין בהקשר זה לחזור לסרט הדוקומנטרי "פרשי האפוקליפסה", המנתח את מצב הכלכלה העולמית על ידי כלכלנים ופילוסופים, שיוצאים מנקודת הנחה שאי אפשר יהיה להחליף את השיטה הקפיטליסטית.

החלופות הזמינות כיום הן לא טובות יותר, ומלבד זאת, אפשר למצוא בקפיטליזם גם יתרונות. פשוט צריך רק לשנות אותו. להגמיש אותו. להפוך אותו ליותר חברתי וליותר אנושי וזה לא קל כשבעלי הכוח לעולם לא באמת רוצים לוותר עליו.

המסה על קארבר ממחישה זו בצורה נרחבת ביותר. קארבר הוא סופר שבקריאה שטחית קל להחמיץ את המחוות הזערוריות שהוא שותל בתוך מרקם חייהם של דמויותיו קשות היום, שגם הן קורבנות בתצורה זו או אחרת של השיטה ושל חלוקה דיכוטומית בין הצלחה וכישלון.

המחוות הללו הן אלו שיוצקות משמעות לחייהם של בני האדם. אמנם לא באופן דרמטי, עוצמתי ובכל זאת באופן המחבר את האדם, עלוב ככל שיהיה, למרקם חברתי, עדין ככל שיהיה. זו למעשה גם שיטת העבודה של האלכוהוליסטים האנונימים - "פרקטיקה שנועדה להחזיר את האדם לתוך חברה, שמובלעות בה הנחות לגבי טבעו של החברתי וטבעו של הקשר בין היחיד לבין החברה", מאחר ו"הנחת האגואיזם הפכה את החתירה לחירות למין הכחשה של המימד החברתי בחייהם של בני אדם".

אז אפשר לקרוא את הספר של טאוב ולחוש עצבות ואפילו ייאוש. הוא לרגע לא מלודרמטי כמובן, אבל גם תוך כדי קריאה בניתוחים ובפרשנויות של אלו שהחברה דחקה אותם, גם אם מדובר בדמות מתוך סיפור של קארבר, הוא מעורר מועקה.

מנגד, אפשר לקבץ מתוכו את אותן מחוות קארבריות, פוסט-פרוידאניות ולהבין את העוצמה הפשוטה שלהן. אחד המרואיינים בסרט "פרשי האפוקליפסה" אמר בצורה חד משמעית: "כבר הוכח שכסף לא עושה אותנו מאושרים. בני אדם אחרים עושים אותנו מאושרים". אחרי שקוראים את "נגד בדידות" מבינים שבמשפט הזה, שעל פניו נודף קיטשיות , יש אמת פשוטה ועל זמנית.

נגד בדידות: מחשבות, מאת גדי טאוב. הוצאת ידיעות ספרים, 224 עמ'
 

נער שמתמודד עם אבדן אמו ופסיכולוג שמנסה להחלים דרך מטופליו עומדים במרכז העלילה של "ילד מקולקל" - התיקון מגיע באמצעות המוזיקה והמילה הכתובה, שמרפאות ומשקפות את התהליכים הנפשיים שעוברים על הדמויות

ספרו החדש של דרור שגב, "ילד מקולקל" , מתמקד בקשר הפסיכולוגי שבין צלילים וטקסטים והשפעתם על הנפש. שגב יוצר דיאלוג הנע בין שתי דמויות מרכזיות: פסיכולוג והמטופל שלו. שני אלה מספרים על המעגלים החברתיים הסובבים אותם, על יכולות ההתמודדות וההכלה שלהם ועל הדרכים בהן בחרו לבטא את הלב החבול שנאטם בפני העולם. הטיפול גורם לשניהם להיפתח ולספר בצורה כנה על המתחולל בנפשם. שגב מסמן כבר בהתחלה את נקודת ההנחה הבסיסית ממנה הוא יוצא ובמידה רבה לאן פניהם של הגיבורים מועדות: כולם "ילדים מקולקלים" שצריכים לעבור תיקון, כל אחד בדרכו ובזמנו.                            

לאחר מות אמו ובעידוד אביו, ערן, נער מתבגר ו"ילד מקולקל" מגיע לטיפול אצל אברם פרחי, "פסיכולוג קליני מומחה לתיקון ילדים מקולקלים". ערן אטום בפני העולם: רגיש, ממעט לדבר, עסוק בכתיבה אובססיבית ומנתק את עצמו מרחשי הסביבה באמצעות האזנה כפייתית למוזיקה. "חיים של קיום ושל חוסר קיום. רגשות של אהבה ושנאה שכרוכים זה בזה. כמה כעס ואהבה מעורבבים בתוכי, כמיהה למוזיקה וגעגוע לאמא".                                                                                                                                  

בעקבות חסרונה של אמו, ערן לא מוצא את מקומו בעולם בכלל ובתוך משפחתו בפרט. הצער שהוא חש גדול מנשוא והוא מרגיש שאיש לא מבין אותו. את נחמתו הוא מוצא כאמור במוזיקה, בצלילים ובספרים, דרכם הוא מבטא את עצמו, יוצר שפה חדשה משלו ובאופן זה מתקשר עם הסובבים. אברם הפסיכולוג הוא ילד מקולקל בעצמו שעבר הרבה טראומות, קשיים ושינויים בחייו: הוא איבד את משפחתו, נפצע בלבנון ועבר שיקום ארוך, מטופלת שלו התאבדה, הוא עקר שלא יכול להביא ילדים ועוד. בעקבות ארועים מעברו הוא נכנס למקצוע מתוך שליחות ומטרה לעזור לילדים כמו ערן. בפגישות שלו עם הנער, כחלק מהטיפול, הוא מקריא בקול את המילים שערן כתב ולא הצליח להוציא מפיו וכהוקרה ערן מכין לו דיסק עם מוזיקה המשקפת את הרגשותיו.        

התעלומה מתחילה עם בריחתו של ערן מהבית לאחר אחת מהפגישות עם הפסיכולוג שלו. חסרונו מוביל את מקורביו למערבולת רגשית ולדאגה, אך גם להסתכלות פנימית, לחשבון נפש ולשינוי. בעזרת התחקות אחר המוזיקה, הספרים והמחברות שערן השאיר מאחוריו, הם יוצאים למסע חיצוני ופנימי בעקבותיו. במקביל ערן עובר תהליך דומה במקום אחר מרוחק. "מדהים איך העולם יכול להראות אחרת כשמשנים מיקום".                                                                                                                    
מוזיקה וספרות הן שתי הסוגות המובילות והמניעות את עלילתו של שגב. הן ניצבות כמראה ומשקפות את ההתפתחות שחלה בנפש האדם בשעת משבר. שגב שכתב את הספר בעת שהאזין למוזיקה ונתן לה להוביל אותו במסדרונות נפשו, ממחיש את התהליך, באופן מודע או שלא במודע, שעבר בעצמו בעת הכתיבה. הוא מצליח לתפוס בכתב את האופן שבו הנפש עוברת זיכוך וריכוך לשם עיכול והכלה של החיים. כל אלו המתרחשים בלבו של אדם בשעה שאף אחד לא מבחין בכך. ספר טוב הוא ספר שחודר אל הנפש, מטלטל אותה ומאלץ אותה להביט שוב אל העולם שבחוץ במבט חדש ומפוכח, כזה הוא "ילד מקולקל".     
 
ילד מקולקל, מאת דרור שגב. הוצאת "מרום תרבות ישראלית". עריכה: רותם בירון, 281 עמ'