ג'רי ווקסלר היה עיתונאי במגזין הבידור "בילבורד" ובשנות ה-40 נחשב למי שטבע את המונח "רית'ם אנד בלוז". לימים הוא הפך למפיק מוזיקלי מבוקש, ובסוף שנות ה-70 קרא לו בוב דילן לעבוד איתו על האלבום Slow Train Coming. זו הייתה התקופה שבה המיר דילן את דתו לנצרות ודי מהר הוא החל להטיף לו על אמונתו החדשה ועל ג'יזס קרייסט, אבל ווקסלר קטע אותו בנימוס ומלמל: "אתה מתעסק עם יהודי אתיאיסט בן 62. אני כבר מקרה אבוד. בוא פשוט נעשה תקליט".

באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת ארז יוסף צ'יש מזוודה ועזב את העיירה מוטל בפולין (כיום בלארוס). כמו מיליוני יהודים מזרח אירופאים אחרים מאז אמצע המאה ה-19, היעד היה ארה"ב. הוא הגיע לשיקגו והתמקם בשדרת קרלוב 1425 בשכונת לואנדייל, סמוך לאזור שהחל להתאכלס במשפחות שחורות שנדדו מהדרום למערב התיכון בחיפוש אחר עבודה. האנקדוטה הנדל"נית הזאת עתידה הייתה להפוך לבעלת משמעות היסטורית למוזיקה הפופולרית בכלל ולרוקנרול בפרט.

על ארבעה בנים דיברה תורה. בוב דילן, לאונרד כהן, לו ריד ופול סיימון לעולם יהיו חלק מכל רשימה שתדרג או תמפה את עמודי התווך של הרוק – מהסיבה הפשוטה שבלעדיהם הוא היה נשמע ונתפס לגמרי אחרת. הקונספט הזה איש עם גיטרה, משורר-מלחין-מבצע, זה שהפך בשנים האחרונות למושג המאוס "סינגר/סונגרייטר", הוא מיתוס שטבוע עמוק בהוויה האמריקנית, ובכל זאת הצליחו ארבעת האדונים לעיל להגדיר אותו מחדש. הם לא עשו את זה בזכות נגינה אבסולוטית או נוכחות בימתית יוצאת דופן – אף שלא חסר להם גם מהן – אלא מפני שהיו מאלה ששינו דרמטית את האופן שבו נכתב שיר. שלא לומר שירה.

ג'רי ווקסלר היה עיתונאי במגזין הבידור "בילבורד" ובשנות ה-40 נחשב למי שטבע את המונח "רית'ם אנד בלוז". לימים הוא הפך למפיק מוזיקלי מבוקש, ובסוף שנות ה-70 קרא לו בוב דילן לעבוד איתו על האלבום Slow Train Coming. זו הייתה התקופה שבה המיר דילן את דתו לנצרות ודי מהר הוא החל להטיף לו על אמונתו החדשה ועל ג'יזס קרייסט, אבל ווקסלר קטע אותו בנימוס ומלמל: "אתה מתעסק עם יהודי אתיאיסט בן 62. אני כבר מקרה אבוד. בוא פשוט נעשה תקליט".

השיחה הזאת ייצגה היטב את האופן שבו התייחסו היהודים – הרבים והמשמעותיים שלקחו חלק בהיווצרות ובהתפתחות של הרוקנרול – לדת שאליה נולדו: רובם המכריע באגביות נונשלנטית, בעוד אחרים כמו דילן או לאונרד כהן ראו בה חלק ממסע רוחני שיכול לעבור גם בנצרות או בבודהיזם או בסמים או בכל דבר אחר.

ובכל זאת, בהנחה הלא מופרכת שהרוקנרול היה המהפכה התרבותית הגדולה של המאה ה-20, קשה להתעלם מהשיעור הגבוה של יהודים שעמדו בצמתים החשובים ביותר שלה – בעיקר בארצות הברית – על הבמות, באולפני ההקלטות ובמשרדים של חברות התקליטים. בדרך כלל נהוג להזכיר את השמות הבולטים כמו דילן או לאונרד כהן – וכבודם הרב אכן במקומו מונח – אבל הם הרכיבו רק קיר אחד בבניין הסוער של הרוק.

את התעשייה הזאת מילאו לאורך השנים מוזיקאים, תמלילנים, מפיקים, סוכנים, אמרגנים ובעלי חברות תקליטים, והסיבה לבולטות של היהודים ביניהם לא הייתה אתנית או דתית, אלא סוציולוגית.

כמו להוליווד, כמו ללאס וגאס, כמו לברודווי, כמו לזירת התקשורת והמגזינים בארה"ב, יהודים מצאו את דרכם לרוקנרול ולעסקים שסבבו אותו באופן כמעט טבעי. איכשהו, מחוץ למזרח התיכון העניין הזה של שואו ביזנס בא להם בקלות. העסקנים היו על פי רוב בני דור ראשון או שני להגירה, בדרך כלל עורכי דין או רואי חשבון, עם חוש יזמות וחזון ששילב את האמנותי עם הכלכלי. הצעירים יותר, בדיוק כמו יהודים שלקחו חלק גדול במאבקי זכויות האזרח בשנות ה-60, ראו במוזיקה החדשה עניין פוליטי לכל דבר, ולכן לימוד גיטרה, הקמת להקה או כתיבת שיר היו משהו נפוץ, אפילו מתבקש.

פרס הנובל שמוענק לבוב דילן בסוף השבוע הוא הזדמנות ראויה לבחון את הנושא הזה של יהדות הרוקנרול. מעבר לפרובינציאליות הבלתי מזיקה והשעשוע שב"ניים דרופינג" – זה משלנו וההוא לא – יש כאן קייס חברתי מעניין וסיפור מרתק על ההתפתחות של המוזיקה הפופולרית, שהשפיע על האוזניים והתודעה המערביות לאורך עשורים ולמעשה עד היום.

רק בקשת מחילה קטנה מהרבנות הראשית: לא כל אלה המוזכרים בכתבות שלפניכם הם יהודים כשרים על פי ההלכה. אימא של רובי רוברטסון למשל הייתה אינדיאנית מקנדה, ואימא של לני קרביץ נוצרייה מאיי הבהאמה. גם רוב האחרים לא באמת ביקרו קבוע בבית כנסת וספק אם אי פעם שמרו שבת או כשרות. שלא לדבר על דיני אישות. ובכל זאת, נזרום איתם. מה גם שבחוגים מסוימים רווחת הסברה שסבתו של אלביס פרסלי מצד אמו הייתה יהודייה, אבל איש לא טוען ברצינות שהמלך היה יהודי. בכל מקרה אומרים שככה זה ברוקנרול. החוקים כאן כדי לשבור אותם.