Can't ארוך

איך התפתחו חוקי העישון בישראל? מתי התקבע סטטוס קוו בין פאבים אפופי עשן לאלה עם אוויר נקי? כמה דו"חות רשמו העיריות בשנים האחרונות? למה למרות הירידה במספר המעשנים, המדינה מרוויחה יותר ויותר? והאם המעשנים וחברות הטבק צפויים לגזרות נוספות? עשר שנים לחוק העישון, אלה המספרים

נעם גיל עשר שנים חלפו וכבר לא מדברים על כך שאסור לעשן יותר בפאבים. אם יש הוכחה ניצחת להצלחה היחסית של התיקון לחוק העישון זאת העובדה שהתמוססו לחלוטין המחאות, הביקורות, החששות ממכה לחיי הלילה והמתקפות האישיות נגד הח"כים היוזמים של הרעיון שב-2007 נראה משונה ואפילו בלתי ישים: אנשים שיוצאים לבלות ורוצים להדליק סיגריה ייאלצו אחר כבוד לצאת החוצה - לקור או לחמסין - כדי שהעשן שלהם לא יחדור לריאות של אחרים, יסריח להם את הבגדים או יחנוק את המקום.

לא שהמצב בשטח מושלם, אבל הוא לא דומה למציאות לפני עשר שנים בלבד. רוב הרשויות המקומיות, שעליהן הוטלה האכיפה של איסור העישון במקומות הבילוי, מיסדו לאורך העשור האחרון את פעילות הפקחים, והחשש מהקנסות הגבוהים הביא לכך שבחלק גדול ממאורות השתייה והמועדונים, שעות הלילה נקיות יחסית מעשן סיגריות. בתל אביב למשל, כמו גם בערים אחרות, התפתח סטטוס קוו שבו יש עדיין פאבים שבהם מעשנים באופן חופשי לחלוטין (במחיר של דו"ח או תביעה פעם בכמה זמן), אבל למעוניינים - רוב המקומות האחרים אוסרים זאת.

ההתחלה לא הייתה קלה או חלקה. למבלים ולבעלי העסקים לקח זמן להפנים שהאיסור החדש אכן אמיתי, מה גם שהאכיפה הייתה דלה. בשנים הראשונות הנהיגו מקומות בילוי בערים בארץ נהלים פנימיים של מאפרות מאולתרות, פניות כסת"ח לפיקוח העירוני כדי להסיר אחריות, וגם שיטות שונות ומגוונות להתריע בפני הלקוחות על פקח מתקרב. אבל כאמור, החוק הוטמע וכיום חיי הלילה מתנהלים באיזון.

במלאות עשור לתיקון לחוק ניתן לבחון כעת את המשמעויות הנוספות שלו, מעבר לאיכות האוויר של המבלים, והכוונה היא בעיקר לאלה הכלכליות והמשפטיות. קודם לכל, הרשויות קיבלו זריקת עידוד לאכוף את האיסור לא רק במקומות בילוי אלא גם במקומות ציבוריים אחרים כגון קניונים ותחנות תחבורה ציבורית, ומדובר באפשרות להכניס לקופות שלהן סכומים נוספים - גם אם לא גדולים באופן משמעותי. (צילום: shutterstock) מעבר לכך, האיסור אמור היה לסייע למאבק הכללי וארוך השנים בתופעת העישון. על רקע מלחמת החורמה בין גורמי בריאות לבין הלוביסטים של חברות הטבק, קיוו יוזמי החוק שגזרות מגוונות על מעשנים (כולל כמה פעימות של העלאת מס שהגיעו כמה שנים לאחר מכן) יורידו את צריכת הסיגריות.

הנתונים שמופיעים בפרויקט זה אמנם מצביעים על ירידה הדרגתית וקבועה במספר הסיגריות שנמכרות בישראל, ועל עלייה בפונים לסדנאות הגמילה הממשלתיות, אלא שהם לא כוללים שני משתנים. הראשון הוא שבגלל המחיר פנו הישראלים לטבק לגלגול - שהוא זול יותר ותחת רגולציה רכה - כך שלא ניתן למדוד כמה מגלגלים את הסיגריות שלהם במקום לשלוף אותן מהחפיסה.

כפי שפורסם לאחרונה ב"ידיעות אחרונות" , בין השנים 2012 ל-2016 עלתה צריכת הטבק לגלגול עצמי ביותר מפי 10. ב-2012 יובאו לישראל 60 אלף קילו טבק לגלגול עצמי, לעומת זינוק של 695 אלף קילו בשנה שעברה. לפיכך הוחלט במשרד האוצר להעלות את המס על טבק לגלגול ל-800 שקל לקילו.

המשתנה השני והמשמעותי יותר הוא הנושא הבריאותי. גם באמצע העשור השני של המאה ה-20, העישון הוא אחד מגורמי התמותה המרכזיים בעולם. הנתונים מראים שגם כעת מתים בישראל מדי שנה כ-8,000 בני אדם ממחלות הקשורות לעישון - פי כמה וכמה מתאונות דרכים למשל.

אז האומנם סייע התיקון לחוק להפחתת מספר המעשנים בישראל? בכלל לא ברור. האם הוא הקל דרמטית על ציבור הלא מעשנים? בוודאות כן. האם אנחנו הולכים בעקבות ארה"ב ומדינות אחרות שממשיכות ומגבילות עישון בעוד ועוד מקומות ציבוריים כגון חופי ים ופארקים? ימים יגידו. אבל מה שבטוח, המרחב הציבורי בישראל לא נראה או מריח כפי שהיה לפני עשר שנים.

ב-1983 אסור היה לעשן סיגרילה החקיקה הראשונה המגבילה עישון במקומות ציבוריים בישראל נקבעה ב-1983. "לא יחזיק אדם במקום ציבורי סיגריה, סיגרילה, סיגר או מקטרת כשהם דלוקים", נכתב בו. מקום ציבורי הוגדר שם "אולם סגור המשמש בדרך כלל לבית קולנוע, לתיאטרון, לקונצרטים, לאופרה או למחול, וכן אולם המשמש להתקהלות של ציבור למטרת הרצאה או דיון, למעט המסדרונות והאכסדרה שהוקצו לכך", וכן גם תחבורה ציבורית, בתי חולים, מעליות ומוסדות השכלה.

היום זה נשמע בלתי סביר, אבל עבור הציבור בישראל בתחילת שנות ה-80, איסור על עישון בקולנוע - ולעיתים גם בתחבורה ציבורית - היה מהפכה של ממש. אלא שמאז, להוציא את איסור העישון במטוסי אל על בסוף שנות ה-90, במשך יותר משני עשורים לא היה שינוי חקיקה בנושא, וממילא בתרבות העישון. שמעון פרס כשר החוץ בשנות ה-80 (צילום: מיכאל קרמר) ב-2005 התווסף תיקון פורמלי לחוק, העוסק בפקחים שהוכשרו לאכוף את נושא העישון, אבל כאמור השינוי הדרמטי הגיע ב-2007. הפעם התיקון חידד את האחריות של בעל העסק על מניעת עישון ועל איסור הצבת מאפרות, ובמקביל קבע קנסות גדולים וחייב העמקת האכיפה של הרשות המקומית. המהפכה בפועל הייתה החלת החוק על מסעדות, פאבים, בתי קפה ומועדונים. הישראלי והישראלית שהתרגלו לסיגריה עם הקפה או עם הדרינק, הבינו שמראים להם את הדרך החוצה. מילולית וגם מטאפורית.

הקנסות למפרי החוק נקבעו על סכומים גבוהים במיוחד, גם למעשנים וגם לבעלי העסקים. אדם שנתפס מעשן במקום ציבורי מחויב ב-1,000 שקל, ואילו בעל המקום נקנס ב-5,000 שקל (על אי מניעת עישון או על שילוט לא תקין לגבי האיסור על עישון), ו-1,000 שקל על הצבת מאפרות.

החוק אמנם אפשר תחימת חלק מהעסק שיוגדר כאזור עישון, אולם הסעיף הזה כמובן לא רלוונטי עבור רוב מקומות הבילוי, שמלכתחילה מתאפיינים לא רק בשטח קטן יחסית, אלא גם בתחלופת בעלים/שוכרים גבוהה, שלא יכולה להצדיק השקעה ושיפוץ מסוג זה.

התיקון האחרון לחוק העישון - בשלב זה כמובן - הגיע ב-2014, כשהאכיפה הורחבה גם לאצטדיוני הכדורגל הפתוחים (באולמות הכדורסל הסגורים לא מעשנים כבר עשרות שנים), ואת העצבים על הפסד או גול שטותי נאלצים עשרות אלפי אוהדים - לפחות על הנייר - לנתב לאפיקים אחרים.

דו"חות במיליוני שקלים כל שנה תל אביב, כמרכז הבילויים והעסקים של המרכז בפרט ושל ישראל בכלל, היא מקרה המבחן העיקרי בשאלת האכיפה. לא מדובר רק באלפי מסעדות, בתי קפה, פאבים ומועדונים, אלא גם בקניונים, בתחנות הרכבת הרבות, בבתי חולים ובאצטדיוני הספורט. בניגוד לשנים הראשונות מאז כניסת החוק, שבהן הדעה הרווחת בציבור הייתה שעיריית תל אביב אוכפת אותו במשורה ובקריצת עין, עשור אחרי מראים המספרים כי היא הפעילה ביותר, ובפער משאר הערים הגדולות.

מ-2007 ועד סוף 2016 נרשמו בתחומי תל אביב 16,027 דו"חות הקשורים בעישון - 12,125 דוחות למעשנים (רבים מהם בפאבים ובמועדונים) ועוד 3,902 דוחות לבעלי העסקים.

הדוחות לבתי העסק התחלקו כך: 2,701 בגין אי מניעת עישון; 446 בגין אי הצבת שילוט או שילוט לא תקין; ו-705 בגין הצבת מאפרות.

הדו"חות למעשנים אמורים היו להניב לעירייה 12 מיליון ו-125 אלף שקל, והקנסות לעסקים 16 מיליון ו-440 אלף שקל. בסך הכול, פוטנציאל הגבייה בתל אביב בעשור האחרון הוא 28 מיליון ו-565 אלף שקל. מדובר מן הסתם בסכום פעוט עבור עירייה שתקציבה השנתי עומד על יותר מחמישה מיליארד שקל, ורבים מהמבלים הלא מעשנים סבורים שאילו האכיפה הייתה הדוקה באמת, הסכום היה גבוה הרבה יותר.

תמונת מצב בתחנות אוטובוס ובתי חולים ב-2015: דו"ח מצב על העישון במקומות ציבוריים (צלמים: אבי חי, ניר כהן וירון שרון) (צילום: ירון ברנר)
מספר מקומות הבילוי בירושלים נמוך משמעותית מזה שבתל אביב, ומספר הדו"חות שנרשם בהתאם. מאז 2007 ניתנו בבירה 2,722 קנסות למעשנים (במקומות בילוי, בתחנה המרכזית, בקניונים, באצטדיוני ספורט ובכיכר ספרא), ורק 604 דו"חות לבעלי עסקים (455 על אי מניעת עישון, 20 על שילוט לא תקין, 108 על הצבת מאפרות ו-21 על החזקת מוצרי טבק).

סך פוטנציאל הגבייה של עיריית ירושלים מדו"חות אלה הוא חמישה מיליון ו-226 אלף שקל לאורך עשר השנים.

בחיפה (על פי נתונים מ-2008 עד 2016) נרשמו 3,770 דוחות, מהם 3,496 למעשנים והשאר לבעלי עסקים. אלא שלכל אורך התקופה, רק 272 נרשמו בפאבים. עיקר הדוחות (1,833) נרשמו בבתי החולים. עם זאת, בחיפה ניכרת עלייה ברמת האכיפה לאורך השנים. מ-92 דוחות למעשנים ב-2008 ו-176 ב-2009, בשנתיים האחרונות המספרים גבוהים הרבה יותר: 953 דוחות ב-2015 ו-974 דוחות למעשנים ב-2016.

סך פוטנציאל הגבייה של עיריית חיפה מדו"חות אלה הוא 4 מיליון ו-866 אלף שקל.

אילת נחשבת גם היא לעיר מרכזית לבילויים שלאורך חודשים ארוכים בשנה מלאים הפאבים והמסעדות בה מפה לפה. העירייה החלה לאכוף את חוק העישון באמצעות השיטור העירוני רק ב-2012, לאחר קמפיין הסברה של שלושה חודשים. אלא שגם כאן המספרים לא גבוהים במיוחד: מאז נרשמו 742 קנסות למעשנים בודדים, כל אחד על סך 1,000 שקל, ו-110 קנסות על סך 5,000 שקל למפעילי מקום ציבורי בגין אי מניעת עישון. העירייה מעסיקה שישה פקחים באכיפה זאת, ואת הדו"חות הם רשמו לא רק במועדונים ובפאבים, אלא גם בבית החולים, בבתי מלון ובתחנה מרכזית.

עיריית באר שבע מוכנה לפרסם רק נתונים כלליים וחלקיים לגבי אכיפת העישון: מכניסתו לתוקף של התיקון לחוק ב-2007 ועד 2015 נרשמו כ-10,000 קנסות למעשנים, בעלי עסקים וראשי מוסדות, בגין עישון במקומות ציבוריים, אי מניעת עישון, הצבת מאפרות, אי הצבת שילוט והחזקת מוצרי טבק. על פי העירייה, 40 פקחים עוסקים באכיפת חוק העישון. העירייה לא מפרטת מהי חלוקת הדוחות, ולכן לא ניתן להעריך איזה סכום נכנס לקופתה מאז.

כמה מכניסה המדינה מסיגריות? החוק מחייב את משרד הבריאות להכין מדי שנה דו"ח על מצב העישון בישראל. הדו"ח שמפורסם ברשת מתבסס על סקרים מפורטים ומתייחס בין השאר לשיעור המעשנים בישראל, לחשיפת בני נוער לסיגריות, לעישון בצבא, להכנסות המדינה ממיסוי על מוצרי טבק, לסכומים המושקעים בפרסום על סיגריות ובנתוני הגמילה הרשמיים שמספקות קופות החולים.

על פי הדוחות של העשור האחרון אכן נרשמה ירידה עקבית בשיעור המעשנים בישראל מאז נכנס לתוקפו התיקון לחוק העישון, אלא שהקשר הנסיבתי אינו חד משמעי. אמנם נרשמה ירידה של כמעט 3.5% בין שיעור המעשנים באוכלוסייה הבוגרת בין 2006 ל-2015 (מ-23.2% ל-19.8%), אבל הירידה הזאת ממשיכה מגמה שהחלה בישראל כבר בשנות ה-80 במקביל לתהליך דומה בעולם המערבי. על פי השוואה בינלאומית מ-2012, שיעור המעשנים בארץ נמצא במקום ה-22 מבין 44 מדינות באירופה.

על פי נתוני משרד הבריאות, ציבור המעשנים בישראל הוציא ב-2015 כ-8.1 מיליארד שקל על מוצרי טבק. כיאה לתעשייה שמגלגלת סכומי כסף אדירים כאלה גם במדינה לא גדולה כמו ישראל, המאבק הכלכלי סביב הסוגיה מוכה אינטרסים ומלחמה מאחורי הקלעים בין גורמי הבריאות לבין חברות הטבק והלובי שלהן. ובכל זאת, המשתנה המעניין כאן הוא הכנסות המדינה. (צילום: shutterstock) כמה מסים שילמו מעשני ישראל לאורך העשור האחרון? התשובה לשאלה הזאת הושפעה מבורות שאליהם נקלע תקציב המדינה ומשני שרי אוצר לשעבר - יובל שטייניץ ויאיר לפיד. כל אחד מהם בתורו החליט על העלאה משמעותית במס על הסיגריות, והביא לכך שחרף הירידה לכאורה במספר המעשנים, המדינה מרוויחה יותר ויותר.

שטייניץ עשה זאת ביולי 2012, כשחתם על צו המעלה את מס הקניה על סיגריות מ-260.6% ל-278.6% (בנוסף להגדלת המס על המעסיקים), והביא בן לילה להתייקרות של כמה שקלים במחיר כל חפיסה. לא חלפה שנה ולפיד עשה מהלך כמעט זהה, שהביא להתייקרות נוספת.

וכך זה נראה במספרים שמפרסמת המדינה: ב-2007, השנה שבה נכנס לתוקפו חוק העישון, נמכרו בישראל 302 מיליון ו-60 אלף חפיסות סיגריות. הכנסות המדינה ממסים על סיגריות באותה שנה עמד על 2 מיליארד, 729 מיליון ו-600 אלף שקל.

ב-2015, כשבשטח כבר יושמו בפועל העלאות המס של שטייניץ ולפיד, נרשמה אמנם ירידה משמעותית במכירה - "רק" 283 מיליון ו-743 אלף חפיסות סיגריות - אבל הכנסות המדינה יותר מהכפילו את עצמן: 5 מיליארד, 321 מיליון ו-700 אלף שקל. ב-2016 נרשמו נתונים דומים: ירידה במספר הסיגריות שנרכשו (279 מיליון ו-992 אלף חפיסות), ועלייה קלה בהכנסות המדינה ממסים: 5 מיליארד, 462 מיליון ו-600 אלף שקל.

אבל אם משרד הבריאות אכן נחרץ במלחמה שלו בעישון, הוא צריך להפנות את משאביו לנתון שכאמור לא מופיע לעיל: הטבק לגלגול. הירידה המשמעותית במכירת חפיסות הסיגריות מסתירה את הנהירה הישראלית לסיגריות המגולגלות.

מה הלאה? תרבות העישון ומידת האכיפה בישראל כאמור התייצבו לאורך העשור האחרון על סטטוס קוו. באופן פורמלי, ביותר ויותר מקומות ציבוריים בישראל אין אפשרות להדליק סיגריה בלי להסתכן בדו"ח או תביעה אזרחית, וגם אם עדיין יש עשן פה ושם בפאבים, במועדונים או בתחנות אוטובוס, אי אפשר להתעלם מהמהפכה המסוימת שעברה על ישראל בעשור האחרון. השאלה היא לאן הולכים מכאן.

משרד הבריאות משקיע במלחמה בעישון בעיקר בהסברה, וכפי שחשף לאחרונה תחקיר חדשות 2, לא הרבה מעבר לכך. את המאבק החוקתי סביב נושא העישון מנסה לקדם שרת הבריאות הקודמת, ח"כ יעל גרמן (יש עתיד), בשלושה תחומים עיקריים שמטרתם לייבש את הביצה, ועל הכוונת שלה נמצאות חברות הטבק. ח"כ גרמן. הצעות חדשות (צילום: אפרים בראל) ראשית היא מקדמת הצעת חוק שכבר עברה בקנדה, ומטרתה לאפשר לחברות ביטוח וקופות חולים לתבוע שיפוי מחברות הסיגריות על הטיפול בחולים שניזוקו מעישון. שמה "הצעת החוק להטבת נזקים והשבת עלויות טיפול רפואי בשל שימוש בטבק", ובקרוב היא אמורה להיות מוגשת לוועדת שרים לחקיקה. מדובר ביוזמה משותפת לח"כים רבים מיש עתיד והמחנה הציוני, אבל חתומים עליה גם כמה ח"כים מהליכוד וישראל ביתנו, ולכן יש לה סיכוי למרות הארומה האופוזיציונית הנודפת ממנה.

התחום השני שגרמן מכוונת אליו הוא שיווק הסיגריות והעלאה נוספת של מחירן. "שני דברים עיקריים משפיעים על צריכה: מחיר ופרסום", היא אומרת. "ככל שמפרסמים יותר - מעשנים יותר. ככל שמעלים את המחיר - צורכים פחות. אנחנו חתומים על אמנה המחייבת לעשות הכול למנוע פרסום של סיגריות, אבל לא עושים מספיק בנדון. כשהייתי שרת בריאות נתקלתי בלוביסטים אגרסיביים ששיתפו פעולה עם ח"כים מהקואליציה והאופוזיציה כדי לטרפד ניסיונות שלי למנוע פרסום של סיגריות ומוצרי טבק בעיתונים".

הסוגיה השלישית היא נושא שנוי במחלוקת בעולם: הסיגריות האלקטרוניות, אפרופו תחקיר ערוץ 2 על שר הבריאות ליצמן. "יש בעיה עם הסיגריות האלקטרוניות", ממשיכה גרמן. "יש בהן את הנזק של הטבק, אבל הן הולכות ותופסות מקום. חוששת שלא יעצרו אותן כי אנשים לא יודעים שהן מזיקות. יש לובי אדיר של חברות טבק שמפנות שיווק ופרסום לאלקטרוניות בלי להסביר לציבור את הסכנות. צריך למנוע ייבוא ושיווק שלהן".