ג'רי ווקסלר היה עיתונאי במגזין הבידור "בילבורד" ובשנות ה-40 נחשב למי שטבע את המונח "רית'ם אנד בלוז". לימים הוא הפך למפיק מוזיקלי מבוקש, ובסוף שנות ה-70 קרא לו בוב דילן לעבוד איתו על האלבום Slow Train Coming. זו הייתה התקופה שבה המיר דילן את דתו לנצרות ודי מהר הוא החל להטיף לו על אמונתו החדשה ועל ג'יזס קרייסט, אבל ווקסלר קטע אותו בנימוס ומלמל: "אתה מתעסק עם יהודי אתיאיסט בן 62. אני כבר מקרה אבוד. בוא פשוט נעשה תקליט".
באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת ארז יוסף צ'יש מזוודה ועזב את העיירה מוטל בפולין (כיום בלארוס). כמו מיליוני יהודים מזרח אירופאים אחרים מאז אמצע המאה ה-19, היעד היה ארה"ב. הוא הגיע לשיקגו והתמקם בשדרת קרלוב 1425 בשכונת לואנדייל, סמוך לאזור שהחל להתאכלס במשפחות שחורות שנדדו מהדרום למערב התיכון בחיפוש אחר עבודה. האנקדוטה הנדל"נית הזאת עתידה הייתה להפוך לבעלת משמעות היסטורית למוזיקה הפופולרית בכלל ולרוקנרול בפרט.
על ארבעה בנים דיברה תורה. בוב דילן, לאונרד כהן, לו ריד ופול סיימון לעולם יהיו חלק מכל רשימה שתדרג או תמפה את עמודי התווך של הרוק – מהסיבה הפשוטה שבלעדיהם הוא היה נשמע ונתפס לגמרי אחרת. הקונספט הזה איש עם גיטרה, משורר-מלחין-מבצע, זה שהפך בשנים האחרונות למושג המאוס "סינגר/סונגרייטר", הוא מיתוס שטבוע עמוק בהוויה האמריקנית, ובכל זאת הצליחו ארבעת האדונים לעיל להגדיר אותו מחדש. הם לא עשו את זה בזכות נגינה אבסולוטית או נוכחות בימתית יוצאת דופן – אף שלא חסר להם גם מהן – אלא מפני שהיו מאלה ששינו דרמטית את האופן שבו נכתב שיר. שלא לומר שירה.