"דרושים לנו בני אדם שנולדו כפועלים. יש לשים לב יותר אל האלמנט המקומי מעדות המזרח, אל התימנים והספרדים, אשר רמת חייהם ודרישותיהם הן נמוכות משל פועל אירופי ובהצלחה יוכלו להתחרות בערבים" (דוד בן גוריון, תולדות תנועת הפועלים בארץ ישראל, צבי אבן שושן, ספר ראשון, עמ’ 123)
המשפט הזה של מנהיג היישוב העברי ולימים ראש הממשלה הראשון מופיע בבלוג "הצטטת" של אורטל בן דיין, אסף קינצר וברק מויאל, שליקטו וריכזו התבטאויות מהתקופה שבה שמיכת הפוליטיקלי קורקט הייתה קצרה מכדי לכסות על ההתנשאות והגזענות של הממסד כלפי היהודים מארצות האסלאם. כיום משפט כזה היה מוביל לסערה ציבורית ופוליטית שתהדהד שנים קדימה, אבל אז לא היה בכך כל חריג.
אלא שהתקינות הפוליטית לא מצליחה לצנן את המתח העדתי, שגם בישראל 2016 - כמעט 70 שנה אחרי הקמתה ושישה עשורים אחרי העלייה הגדולה - רוחש מעל ומתחת לפני השטח. הוא משתלט על מערכות בחירות ונוכח בכל שרשור בפייסבוק. הוא מתגלה בתורים בכניסה למועדונים ובתוכניות הריאליטי. הוא זועק מכל דו"ח עוני, מכל נתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומכל פרסום על שיעור הזכאות לבגרות. הפער העדתי הוא הנוכח-נפקד האולטימטיבי: מדברים עליו בלי הפסקה, אבל המספרים מצביעים על שיפור זוחל בלבד, אם בכלל.
נהוג לומר שישראל נמצאת בתהליך חילופי אליטות שנקודת המפץ שלו הייתה המהפך ב-1977. שלטון מפא"י, ששורשיו מזרח-אירופיים - סוציאליסטיים לכאורה, מערביים כביכול וחילוניים במופגן - החל לאבד את האחיזה שלו במוקדי הכוח שעיצבו את המדינה שניסה לבנות. התזה הזאת נכונה במובנים מסוימים, אבל מפוקפקת למדי בכל מה שנוגע לעניין המזרחי. המספרים המוצגים בכתבה זו מצביעים על דומיננטיות אשכנזית בלתי מעורערת באיוש אותם מוקדי כוח - פוליטיקה, כלכלה, אקדמיה, משפט, ביטחון ותרבות - ולא רק בשנותיה הראשונות של המדינה, אלא עד היום.
המשמעות היא שרוב אשכנזי מכריע יושב קרוב לצלחת, שולט על קבלת ההחלטות, אוחז במפתח לקופה הציבורית ומעצב את התודעה: עוד לא היה כאן ראש ממשלה מזרחי, ושיעור המזרחיים בתפקידי השרים הבכירים לאורך השנים נמוך למדי; האקדמיה היא טריטוריה אשכנזית למהדרין וצמרת מערכת המשפט כנ"ל; מוסדות התרבות הממומנים על ידי המדינה (תיאטראות ומוזיאונים למשל) מנוהלים עד היום על ידי ישראלים ממוצא אירופי וכך גם אמצעי התקשורת הממלכתיים (רדיו וטלוויזיה).
קשה לקבוע אם המספרים שלפניכם הם רק סימפטום של הפער העדתי או שמא גורם שמסייע להנציח אותו. מורכבת לא פחות התהייה אם ייצוג רב יותר של מזרחיים במוקדי הכוח היה נרתם לקדם "אג'נדה מזרחית" - למשל טיפוח הפריפריה, פלורליזם בתרבות ומהפכה אקדמית. כי כפי שאומר הסוציולוג יהודה שנהב, פרופ' מאוניברסיטת תל אביב וממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, "ההיסטוריה מלמדת שכשאנשים ממיעוטים סוציולוגיים מגיעים לשולחן, במקום להפוך אותו הם אוכלים ממנו".
יהודים - בין אם ממזרח אירופה ובין אם ממדינות האסלאם - נחשבו מהגרים מצטיינים לאורך המאה ה-20. קהילות מצפון אפריקה, ממצרים ומעיראק שגשגו תוך דור או שניים בצרפת ובקנדה, באנגליה ובארה"ב, ואנשיהן התברגו בתרבות, באוניברסיטאות, בכלכלה ואפילו בפוליטיקה. איך יכול להיות שדווקא בישראל, למרות הזהות הדתית והאתוס הציוני, שלא לדבר על העובדה שמדובר בכמחצית האוכלוסייה, נולד כבר דור רביעי שעדיין כה רחוק מהאליטה?
המספרים שלפניכם הם המחשה של מיעוט המזרחיים בשפיץ של הפירמידה, היכן שקבעו סדרי עדיפויות, חילקו תקציבים, חוקקו חוקים וחתמו פסקי דין הרי גורל. היכן שהחליטו איזו מוזיקה תשודר ואילו תוכניות יעלו לאוויר. איפה ששרטטו את תכני הלימודים בבתי הספר והכריעו אילו נושאים ייחקרו באוניברסיטאות. המספרים מתיישבים היטב עם מה שכתב המשורר רועי חסן: "במדינת אשכנז מצפים לאורח, לא לשותף". כדרכם של מספרים, הם מציירים תמונה חלקית ופתוחה לפרשנות, ובכל זאת – אי אפשר להתעלם ממנה.
* המזרחיים בקטגוריות המצוינות בכתבה הם אישים שמוצאם בארצות האסלאם, הבלקן (טורקיה, יוון ובולגריה), הרפובליקות האסיאתיות של ברה"מ לשעבר וס"טים (צאצאי מגורשי ספרד). הנתונים על אודות האישים נאספו מהרשת, מראיונות שנתנו לתקשורת ומשיחות איתם או עם מקורבים.
